לא רוצה? אל תקריב

שני יסודות הציבה התורה בפתיחת ספר ויקרא –

א. אין חובה על האדם להביא קרבן – "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' ... לרצֹנו לפני ה'" (א, ב-ג) – כמו בתרומת הנדבה, הבאת קרבן תלויה ברצון החופשי של האדם – מי שאיננו רוצה מפני שנפשו מסתייגת מקרבנות, או מפני ש"אין ידו מַשֶׂגֶת" (יד, כא; ה, יא), לא חייב, אפילו אם לא יביא קרבן כל ימיו – אין כפייה.

ב. העיקר בפרקים הראשונים (א עד ה) הוא האדם המקריב, ולא הכוהנים, שהם 'משרתים בקודש' רק כדי לשרת את האדם המקריב בעבודות המזבח. זו איננה 'תורת כוהנים', אלא דיבור חופשי ('דיבורא דנדבה', בלשון מדרש ההלכה) אל האדם החופשי באשר הוא, שהוא היעד החשוב כל כך, בתורה – גם התרומה למשכן פותחת בנדבה החופשית, וגם הבאת הקרבנות.

וכאן עולה השאלה הגדולה – למה ירצה אדם להביא קרבן 'עוֹלָה', שכולו עולה לאֵש המזבח?

אפשר להבין קרבן 'מנחה', מצות עשויות מסולת חיטה, ונאכלות לכוהנים – אפשר להבין קרבן שלמים, כי זו סעודת חג (משפחתית) בקדושה – אפשר גם להבין קרבנות כפרה של חטאת ואשם על חטאי שגגה וייסורי מצפון מוצדקים – אבל 'עוֹלָה'?

"ונרצָה לו לכפר עליו" (א, ד) – על מה? יש שאמרו על ביטול מצוות עשה (רש"י), ויש שלמדו מאיוב, שעוֹלָה מכפרת על מחשבה של חטא (רמב"ן), אך המשתמע מעקֵדת יצחק, שאדם מביא 'עוֹלָה' כשהוא מרגיש צורך לכפר על עצמו, או על מי ממשפחתו שנמצא בסכנת חיים – "וילך אברהם ויקח את האַיִל וַיַעֲלֵהוּ לעֹלָה תחת בנו" (בראשית כב, יג).

באדיבות אתר 929