לא צריך לעשות קניות לשבת

השבת של פרשת המן היא שבת של אוהל ובית עד היום הזה. היא מתחילה תמיד בליקוט מזון, כלומר, בקניות כפולות לשבת, "לחם מִשנֶה" (כב).

אחר כך באה הכנת האוכל לשבת באוהל או בבית – "את אשר תֹאפוּ אֵפוּ, ואת אשר תבשלו בַּשֵלוּ, ואת כל הָעֹדֵף הַניחו לכם למשמרת עד הבֹקר" (כג) – ובניגוד לימי החול, שכל הנותר למחר התמלא רימה ותולעים, האוכל לשבת קודש נשמר כמו טרי.

ואז בא ההסבר והצו (כה-כו) – "ששת ימים תִלקטֻהוּ, וביום השביעי שבת לא יהיה בו"; "היום לא תִמצָאֻהוּ בשדה"; "שְבוּ איש תחתיו, אל יֵצֵא איש מִמקֹמו ביום השביעי" (ללקוט מן, כמובן, כמו לקניות).

וכאשר יש צו, יש כאלה שעושים 'דווקא', ויוצאים לבדוק – ממש כמו בימינו, אבל רוב העם קיבל את מתנת השבת, והפנים אותה – "וַיִשבְּתוּ העם ביום השבִעי" (ל) – ליקוט מזון וקניות – אין להם מקום בשבת.

בכל פרשת המן אין שדה שחורשות בו בהמות ועובדים בו פועלים, כי עוד אין ארץ ואין שדות – שבת בשדה תיזכר בסוף פרשת משפטים (שמות כ"ג, יב).

בעבורנו, שבת המן היא כל כך רלוונטית, כי רובנו לא חיים בשדות, ואנו קונים אוכל מוכן וארוז (ניילון ופלסטיק במקום טל, שעטף את המן), והשדה על כל מי שעמל בו, רחוק מתודעתנו.

רק דבר אחד היה במן, שאין לנו בכלל והוא השוויון המוחלט – "וַיָמֹדוּ בעֹמר, ולא העדיף המַרבֶּה, והממעיט לא הֶחסיר, איש לפי אָכלוֹ לָקָטוּ" (יח) – השבת והשמיטה אמנם באו לרסן במעט את התחרות ולצמצם את הפערים, אבל שוויון מוחלט היה רק במדבר.

באדיבות אתר 929