לא לדרוש אל המתים והקברים

"לא תִלְמַד לַעֲשֹוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם; לא יִמָּצֵא בְךָ... מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף... וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים..." (ט-יא).

כתב הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים פרק יא, ח) – 'איזהו מעונן? אלו נותני עִתים (=עונות), שאומרים באצטגנינות (=אסטרולוגיה) יום פלוני טוב, יום פלוני רע, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני'.

התורה מרחיקה אותנו מאד מן המיסטיקה ומן המאגיה לכל סוגיה, ובכלל זה כל מעשה של שאלה אל המתים ואל הקברים (רמב"ם שם הלכה יב).

אין לי צל של ספק, שאילו היה רשב"י קם מקברו בז' באדר או בל"ג בעומר, היה מגרש את כל הנאספים למירון במקל גדול, ואומר להם – לכו ללמוד תורה ומשנה שלימדתי, ואל תבואו לכאן לעולם. הגדילו לעשות חסידי ר' נחמן, ששאף כל ימיו לארץ ישראל, וראה את עצמו כניצוץ של יהושע בן-נון, והם יוצאים מארץ הקודש לטומאת ארץ העמים ולטומאת הקברים גם יחד, ו'זוכים' לחוויות 'רוחניות' עמוקות, שאינן אלא 'סרך עבודה זרה'. מתי יבינו, שנשמתו של ר' נחמן נמצאת בראש השנה רק בארץ ישראל?

גם הנביא שיבוא בדבר ה' לא ייבחן כלל באותות ובמופתים, שהרי גם נביא לעבודת אלילים יכול להצליח לעשות "אות או מופת" (י"ג, ב-ג), אלא במבחן הדברים שיאמר, ויתקיימו – צאו וסִפרו כמה פעמים כתוב השורש 'דבר' במבחן הנביא (יח-כב) – וכך כתב הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ח').

מעודי לא הצלחתי להבין איך אנשי תורה מסוגלים לברך ב'מזל טוב', במקום 'ברכת ה''.
יהי רצון שנזכה לקיים "תמים תהיה עם ה' א-להיך" (יג).

באדיבות אתר 929