זכריה מלמד את העם דבר שבעתיד יהיה מפתח לקיומו של העם היהודי בגלות ובשובו אל הארץ: אסור לבוז ליום קטנות, כי מהרבה ימים קטנים כאלו צומח בסוף משהו גדול.
"כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל" (י)
כמה קשה הוא התהליך הארוך, הממושך, שכל מטרתו היא משהו לא מושלם, שאולי כלל לא יצלח. נביאי הבית השני ומנהיגיו היו צריכים להתמודד עם קשיים גדולים ביותר.
רוב העם נשאר בגלות, וכנראה שההצלחה החומרית שם הייתה משמעותית. כאן בארץ היו דלת העם. הם ידעו שהם דלת העם, הם ידעו שקשה להם ושאולי בבבל קל יותר. הם היו צריכים להתמודד עם קשיי היומיום – פרנסה, אויבים מבית, אויבים מחוץ. לא היה קל פה בארץ הזאת.
הם גם ידעו שהיה פה בעבר משהו מפואר, שהם כנראה לעולם לא יצליחו להגיע לרמתו. אמרו להם שהיה פה שמח לפני שהם נולדו, ושהכל היה פשוט נפלא לפני כמה עשרות שנים. אבל זכריה לא מתרשם מכל אלו.
זכריה דורש מהעם להתייחס ברצינות "לְיוֹם קְטַנּוֹת". ליום שבו זרובבל מתחיל את המדידות עם אבן הבדיל. מדידות שבסופן יעמוד בית מקדש בלב ירושלים. מקדש פחות מפואר, כנראה, מזה שהיה כאן פעם. גם הפולחן בו לא יגיע לרמת הבית הראשון, וצפויים עוד הרבה קשיים, ובכל זאת.
זכריה מלמד את העם משהו שבעתיד יהיה מפתח לקיומו של העם היהודי בגלות ובשובו אל הארץ: אסור לבוז ליום קטנות, כי מהרבה ימים קטנים כאלו צומח משהו גדול – לאומיות עברית בארץ ישראל.
באדיבות אתר 929