לא חטא בשפתיו

"ויען השטן את ה' ויאמר: עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. אולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו - אם לא על פניך יברכך" (ד-ה).

השטן מדבר על אותו 'עור' שבו יצא איוב מרחם אמו (יש כאן משחק צלילים סמוי עם הפסוק "ערום יצאתי מבטן אמי..." (א', כא): ערום - עור). המכה נוגעת עתה ממש ל'עורו', מכף רגלו עד קדקודו "ויקח לו חרשׂ להתגרד בו" (ח).

אין כאן כמעט בכוח אנוש להצדיק את הדין ללא הרהור ולהתאפק. לפחות בלב תבצבץ השאלה. צעד אחד עד יציאתה לפה: "ותאמר לו אשתו: עודך מחזיק בתומתך? ברך אלקים ומות!" (ט).

אשתו מציעה לו להחליף את תומתו ב'ברכה'. איוב דוחה הצעה זאת כמעשה נבלות. "בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו" (י). הוא אינו חוטא נגד ה' בדיבור; אבל לברך את ה' על הרעה הוא שוב אינו יכול. איוב יכול רק לקבל את הרעה, כפי שקיבל את הטובה, ולא לחטוא בשפתיו.

בשפתיו בלבד? מתרגם התרגום: "בכל דא לא חב איוב בספותוהי, ברם ברעיניה הרהר במלין" (=בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו, ברם במחשבתו הרהר בדברים)

ובתלמוד הבבלי: "בשפתיו לא חטא - בלבו חטא" (בבא בתרא טז, ע"א).

החטא אשר איוב חשש מפניו לגבי הבנים - 'ברכה' שבלב - בא לו. אבל בנסיבות הפוכות.

לקריאת הפוסט הבא

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא מתוך כתב העת "מגדים" בהוצאת תבונות