לא התכוונתי

מיכה, וגם הנער הלוי, היו עובדי ה', ובכל זאת עשה לו מיכה "פסל ומסכה" (י"ז, ג-ד), בדומה לנאמר על העגל בספר שמות (ל"ב, ד, ח; "עגל מסכה"), ובהמשך גם "אפוד ותרפים" (י"ח, יד-כ). ברור, שהם הקדישו לה', בֵּרכו בשם ה', וציפו לטוב מאת ה' (י"ז, ג-ד, יג); הם גם שאלו בה', וענו תשובה בשמו (י"ח, ה-ו).
איך אפשר להבין זאת?

האנשים המתוארים נראים תמימים לגמרי, ולא עשו דבר להכעיס, ולכן לא סביר שבעיניהם הייתה עבודת ה' ממש כעבודת פסלים.

מיום שראיתי בעינַי פסלי אלים יצוקים ניצבים על גבי שור (= עגל, יש אחד כזה לדוגמה במוזיאון ארצות המקרא בירושלים, באולם הכניסה) הבנתי עד כמה צדק ריה"ל (כוזרי מאמר א, צז), שטען כי רוב עובדי העגל התכוונו לשם ה', וכך הלוא הכריז שם אהרן - "חג לה' מחר" (שמות ל"ב, ה). כי העגל היצוק עצמו היה רק בסיס, ובני ישראל לא העמידו עליו פסל, אלא רצו להאמין שה' הבלתי נראה ניצב עליו ושוכן עליו, לפי רצונם ואמונתם. ברור, שהסוגדים לעגל עצמו היו עובדי עבודה זרה (כמו מי שחושב שבבית מזוזה שוכן איזה כוח מסתורי, ואיננו יודע 'שמע ישראל'), אבל רוב בני ישראל היו עובדי ה' גם כאשר ראו בעגל כעין מקדש, לה' הבלתי נראה.

אם היה מיכה מעובדי ה' התמימים, יש להניח שגם הפסל שלו היה רק בסיס יצוק. שעליו, כך האמין, ה' ניצב, או שוכן.

אולם, תורת ה' אוסרת על כך בתוקף, אולי מפני שזה כל כך גבולי, שקל לטעות ולהשתחוות לעגל עצמו – "אלהי מסכה לא תעשה לך" (שמות ל"ד, יז).

באדיבות אתר 929