מספר פעמים חוזרת התורה ומחדדת את הרעיון שירושת הארץ מידי יושביה לא תהיה בזכות מעשיהם הטובים של בני ישראל וצדקתם. כיצד ניתן ליישב זאת עם העובדה שהקב"ה מצהיר בפסוקים קודמים על גודל אהבתו לבני ישראל?
שתי שלילות הן בפסוקים שלפנינו: לא בצדקתך אתה רשאי לרשת את הארץ מן הגויים היושבים בה (ה), ולא בצדקתך אתה זכאי לקבל את הארץ הטובה הזאת (ו). כלומר, גם אם לא היו בה גויים, עדיין אין זה אומר שאתם ראויים לקבלה.
כיצד ניישב את הפסוקים הללו השוללים בחריפות את זכותו, צדקתו ויושרו של עם ישראל, עם פסוקים קודמים בפרשתנו שבהם הקדוש ברוך הוא מצהיר על גודל אהבתו לבני ישראל?
יש להבדיל, אומר הרמב"ן, בין המעמד הכללי של עם ישראל לדורותיו לפני ה', לבין המצבים הפרטיים המשתנים בכל דור ודור. אמנם, העם כמושג כללי, על־זמני, הוא בוודאי רצוי ואהוב לפני ה', וזהו הסיכום החיובי של ההיסטוריה הלאומית שלו. אולם באופן פרטני, כשבאים להתבונן בדור הנכנס לארץ, החשבון אינו עולה יפה. צדקתו של הדור הזה אינה מספקת, ולכן הוא נזקק לשתי סיבות אחרות: רשעת הגויים היושבים בארץ — כעילה להורשתם, והבטחת הארץ לאבות — כעילה לירושתה (ו).
לקושיית הרמב"ן אפשר להציע שני תירוצים אחרים:
האחד, הפסוק המדבר על אהבת ישראל (ז', ח) אינו מצדיק את ירושת הארץ, אלא את בחירת עם ישראל והוצאתו ממצרים. לפיכך אפשר ליישב את הקושיה ולומר, שיש הבדל בין מידת הזכות הנדרשת כדי להוציא את בני ישראל ממצרים, לבין זו הנדרשת כדי להוריש מפניהם את יושבי הארץ ולהושיבם ביניהם.
השני, ייתכן לומר שכל הפרשייה הזאת אינה נוגעת כלל לאמת האובייקטיבית, אלא רק למה שעם ישראל רשאי לומר בלבבו ("אל תאמר בלבבך" - ד), לתחושת הצדק הפנימית שלו. גם אם ידוע שהקדוש ברוך הוא בחר בעם ישראל באהבתו אותם, אין זה מתיר להם לחיות בתחושה כזאת. יש הבדל בין מה שאפשר שייאמר עליך, לבין מה שמותר לך לחשוב על עצמך בלבך.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'תורת אמך: דרשות לפרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר