לאבותינו האביב לא היה חג

כאן מגיעה התורה לחיבור בין העם לארץ. החיבור הזה לא יהיה קל, ויימשך תקופה ארוכה, בגלל האויבים –"מעט מעט אֲגָרְשֶנוּ מפניך עד אשר תִפרֶה ונָחַלתָ את הארץ; ושַתִי את גְבֻלְךָ מים סוּף ועד ים פלִשתים, וממדבר עד הנהר ..." (כג, ל-לא). בהקשר הזה זכור לי שהסופר עמוס עוז סיפר לי בביקורו בעפרה ('מפה ומשם בארץ ישראל'), שראה פסוק זה על שולחנו של דוד בן-גוריון, בלשכתו בתל אביב, ואף ניהל עמו דיון נוקב על כך.

בתורה, אין גאולה שלמה בבת אחת!

החיבור בין העם לארץ בתורה מתחיל בשמיטת היבולים בשנה השביעית, לטובת "אֶביֹנֵי עַמֶךָ" (כג, יא), נמשך בשביתת השדה בשבת (ראו לעיל בטור שלי לפרק יז) "למען ינוח שורךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָפֵש בן אֲמָתְךָ והגֵר" (כג, יב), ונשלם בשלושת ה"רגלים", שהם חגים חקלאיים בארץ – קציר ואסיף (כג, טז), וגם חגי העם היוצא ממצרים (ראו לעיל בטור שלי לפרק יג) – "את חג המצות תִשמֹר, שבעת ימים תֹאכַל מצות כאשר צִויתִךָ, למועד חֹדש האביב, כי בו יָצָאתָ ממצרים" (כג, טו).

האביב זו התבואה המבשילה ("כי השׂעֹרה אביב", שמות ט, לא), אבל בכל התנ"ך לא נזכר 'חג אביב' – מדוע?

באביב לא היה לעם חקלאי במה לחגוג, כי התבואה מהשנה שעברה כבר נאכלה ברובה הגדול, והיבול החדש עודנו מבשיל בשדה – אבותינו החקלאים יצאו באביב של כל שנה "מִן הַמֵצַר" (תהילים קיח, ה), והמתינו בציפייה ובחרדה לסיום ההבשלה ולראשית הקציר – מכל החגים, דווקא 'קמחא דפסחא' כמעט לא היה להם.

גם המצה שבארץ הייתה בפסח "לחם עֹני" (דברים טז, ג), זכר מוחשי ליציאת מצרים.

באדיבות אתר 929