כשלון במבחן

"זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים:  הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא" (כב-כג)

אנו מגיעים לפרק האחרון במלאכי, שהוא הפרק האחרון בנבואה בכלל, ושאחריו אין לנו נבואה עד עצם היום הזה. משפטו האחרון הוא לזכור את תורת משה ולצפות לחידוש ההתגלות בעת שאליהו יתגלה מחדש, יום אחד לפני בוא הגאולה. מדוע נסתיימה תקופת הנבואה ולא זכינו להמשכה?

הנביא מציע באופן חריג לבחון את ה', אם יעמוד בהבטחתו לעמוד לימינם של שומרי מצוותיו ולהפיל את עושי הרשעה:

"הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת...

אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱ--לֹוהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹ':  וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱ--לֹוהִים וַיִּמָּלֵטוּ" (י-טו)

גם ללא כניסה לפרטי מה שאירע, ברור שמבחן אמינותה של תורת הגמול לא הצליח. עושי הרשעה בחנו... ונמלטו מן העונש. הנביא חייב להבטיח שכר ליראי ה' בדמות כתיבה בספר זיכרון לעתיד מעורפל ורחוק, שבו יינתן שכר הצדיק:

"אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ:  וְהָיוּ לִי אָמַר ה' צְבָאוֹ' לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה ... וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע..." (טז-יח)

ובינתיים חלילה כדבריהם: "שוא עבוד א--לוהים". הייתכן?!

כשתורת הגמול עוברת לעולם רחוק יותר ובלתי נתפס כאן ועכשיו, הנבואה, המבוססת בעיקר על הגמול הא-לוהי אינה יכולה להמשיך. מה גרם לאובדנה של תורת הגמול המיידית? קצרו שורותינו מלענות על כך כאן. התשובה כרוכה באמנה שנכרתה בין עזרא ונחמיה ואנשי כנסת הגדולה לעם, ותן לחכם ויוסף לקח.