כשישמעאל מצחק

עונש הגלות מלווה את תולדות האדם מראשית ספר בראשית. אדם הראשון מגורש בשל חטאו מגן עדן, וקין בנו הופך להיות – בעקבות רצח הבל – "נע ונד בארץ". על דור הפלגה נאמר "ויפץ ה' אתם משם". על פי רמב"ן בראשית פירושו לתורה, רעיון גירוש החוטאים הוא הלקח המרכזי העולה מספר בראשית. לא החלטה שרירותית מביאה לגירוש אדם ממקומו, אלא 'משפט האלוהים'.

מנקודת מוצא זו, עלינו לבחון גם את סיפור גירושם של ישמעאל והגר. מן הראוי להזהיר משתי גישות פופוליסטיות: זו הרואה בפרשה זו מודל לרעיון הטרנספר ומתעלמת מהרקע המוסרי לגירוש ישמעאל, וזו המטילה את האשמה על כתפי שרה ואברהם ומתעלמת מהצו האלוהי "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה"!

הכתוב מוסר את הרקע להתפרצותה של שרה "ותרא שרה את בן הגר...מצחק". המילה "מצחק" הינה טעונה מאוד. מילה זו הינה ביטוי של לעג והיתול, כלעגם של חתני לוט "ויהי כמצחק בעיני חתניו" (י"ט, יד).

אין ספק שלעג זה של ישמעאל אינו ספונטני. מגמתו עולה בבירור מתגובת שרה "כי לא יירש בן האמה הזו". על הירושה היו מריבים. מסתבר שבמהלך ליצנותו עבר ישמעאל מדיבורים למעשים וכדברי המדרש המספר שהיה יורה ביצחק חיצים אך תמיד אמר "הכל סת-ם"...כזה בצחוק... כזה 'כאילו'.

מי שדבק בתרבות זו, אין מקומו בארץ ישראל. מי שיורה חיצים ומוות במסווה של 'מצחק' אין מקומו בקרב בניו של יצחק. 

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר "מעט מן האור" בהוצאת ספרית בית אל