כשהנבואה פגשה את הפוליטיקה

נבואת עמוס נפתחה במודל הנבואה הקדומה 'על שלושה וארבעה', והנה הופיעו לעמוס שלושה מראות וארבעה. על שני המראות הראשונים עמוס התפלל וביקש רחמים, וה' ניחם על הרעה; המראות השלישי והרביעי הראו את הקֵץ.

כֹּה הִרְאַני א-ד-נ-י  ה',
והנה יוֹצֵר גוֹבַי (=אַרְבֶּה)*...
והיה אם כִּלָה לאכול את עשב הארץ, וָאֹמַר:
א-ד-נ-י ה' – סְלַח נא.
מי יָקוּם יעקב (=לא יחזיק מעמד) כי קָטֹן הוא
נִחַם ה' על זאת, לא תִהיֶה אמר ה'! (ז, א-ג);

גם במראה האֵש שאוכלת את "החֵלֶק" (=חלקות השדה) ואת "תְהוֹם רַבָּה" (=מקורות המים; ז, ד-ו) זעק הנביא "חֲדַל נא...", וה' שוב "נִחַם... גם היא לא תִהיֶה".

במראה השלישי, "חוֹמַת אֲנָך" (ז, ז-ט) נגמרה חומת המגן בקו אֲנָכי, ונסתמה תפילת הנביא; הבמות והמקדשים "יֶחֱרָבוּ... בית ירבעם" יתרסק.

כאן פגשה הנבואה את הפוליטיקה – "אמציה כהן בית-אל" (כמו כל שומעי הנביא, שדבריו עמוסים וקשים), לא ידע כמובן על תפילות הנביא לסליחה, כי רק נבואות החורבן נשמעו לאוזנו. גירושו של הנביא 'יחזיר שקט ושלום' לבית-אל, "כי מקדש מלך הוא, ובית ממלכה הוא" (ז, י-יג), ואם המלך ירבעם ימשיך להתעלם, הכוהן יפעל בעצמו.

חֹזֶה לֵך בְּרַח לְךָ אל ארץ יהודה (ממנה באת),
וֶאֱכֹל שם לחם (כי שם ישמחו לפרנס נביא נגדנו),
ושם תִנָבֵא...
ויען עמוס... לא נביא אנֹכי ולא בן נביא אנֹכי (=אינני מתפרנס מנבואה),
כי בוֹקֵר אנֹכי ובוֹלֵס שִקְמים;
וַיִקָחֵני ה' מֵאַחֲרֵי הצאן...

המראה הרביעי, "כְּלוּב קָיִץ" (=תאנים, סוף העונה), סימן את "הקֵץ". בייחוד לפי המבטא הישראלי-הצפוני, שהגה 'בַּיִת' כ'בֵּת', וקָיִץ כ'קֵץ'.

_______________________________

* גם כאן נפגשים יואל ועמוס, בזיכרון הארבה הנורא

באדיבות אתר 929