הנביא מתאר את יחסי הגומלין בין הקב"ה לכנסת ישראל. יחסים אלו יתחזקו ויתאמצו רק אם עם ישראל יפעל גם הוא לטובת העניין ויראה את רצונו בכך.

 

הנביא ישעיה מנבא על ירושלים כי בניגוד למצבה העגום באותה העת בה נמצאים בניה בגלות בבל, הרי שמצבה ישתנה באורח פלא הן מצד בניה שישובו אליה והן מצד הקב"ה שישמח בה. נמצא, שהשמחה וההתעוררות תהיה גם מלמטה, מצידם של עם ישראל, וגם מלמעלה, מצידו של הקב"ה.

כנסת ישראל והקב"ה מוצגים כאן כחתן וכלה. כדרך שבנישואין האחד פועל והשני נפעל כך גם כאן הקב"ה הוא הפועל ועם ישראל נפעלים מכך. אולם, בדומה למציאות בה הכלה היא המעוררת את החתן על מנת שיחשוק בה ויבטא את אהבתו אליה, דורש הנביא כי עם ישראל לא ישבו בחיבוק ידיים מתוך ציפיה כי ה' יקיים את הבטחותיו ויחון אותם. עליהם לא לחשות מלהזכיר את שמו של הקב"ה ואל להם לתת לה' מנוחה עד אשר ישים את ירושלים תהילה לארץ (ו-ז).

מה פשר בקשת הנביא? האם הקב"ה צריך תזכורת ואנו חוששים להסחת דעתו ממצבנו? ודאי שלא. הדרישה המתמדת היא בעבורנו. ככל שאנו נבטא יותר את רצוננו לפגוש את מלכנו ולקבל את אהבתו וברכתו כך הוא יראה את פניו אלינו ויחוננו בישועתו. אין הישועה מגיעה אלא למי שמראה שהוא באמת ובתמים זקוק לה.