המרחק בעולמנו בין השאיפה והכמיהה להגשמתה תמיד קיים. בעניין זה, טמון חידוש גדול במזמורנו שכולו כמיהה וסיפוק המשמשים זה עם זה בערבוביה. המשורר חי בתחושה כאילו שאיפתו מתממשת מול עיניו.

 

אנו רגילים שעולמנו נע בין רצוי למצוי, אנו מתקדמים משאיפות להישגים, מחלומות למציאות. לעתים שאיפותינו מתממשות במלואן או בחלקן, לפעמים הן לא יוצאות כלל אל הפועל או לחילופין מתגשמות באופן בלתי צפוי. אבל יהיה אשר יהיה, המרחק בין הכמיהה להגשמתה תמיד קיים. שאיפה מלווה לא פעם ברגשות של חוסר סבלנות, לעיתים אפילו תסכול, המצפה מתקשה לחכות להגשמת ציפיותיו. גם בעבודת ה' תחושה זו אינה זרה למי שמבקש קרבת אלוקים והתעלות רוחנית.

בעניין זה, טמון חידוש גדול במזמורנו שכולו כמיהה וסיפוק, המשמשים זה את זה ועם זה בערבוביה. מחד, המזמור מלא בתשוקה וצימאון לאל חי ומאידך יש בו תיאור של מפגש קיים ומוחשי עם האלוקים. אמירה של "צמאה לך נפשי" (ב) מיד מוחלפת ב"כן בקודש חזיתיך" (ג), צימאון המתחלף בתיאור מפגש ויזואלי. שפתיו של האדם מסתפקות לכאורה רק באמירת שבח, ברכה ונשיאת כפיים אבל מיד הן זוכות לטעום מחלב ודשן של קרבת ה'. הזיכרון הרחוק מפנה את מקומו לתחושת הסתופפות קרובה בצל כנפי האלוקים. דבקות של האדם באל המרוחק מיד מומרת במגע יד ימין תומכת. לשונות של עבר ועתיד משחקות במזמור זו עם זו, דיסטנס משתנה למגע, בקשה מתחננת מומרת באמירת תודה.

זהו מודל רוחני ודתי שנחשף בפנינו, מודל שמבקש לחבר שמים וארץ באופן כמעט בלתי נתפס. אדם בעל שאיפות גדולות שחי בתחושה כאילו שאיפתו מתממשת מול עיניו. לא דיכאון או החמצה אופפים את מיודענו אלא שובע נפשי ושמחה שלווה המתעלמת מאויביו ומדבריהם השקריים.

באדיבות אתר 929