כל הדרכים מובילות אל מיכה

הסיפור הזה התרחש ברובו בהר אפרים, על הדרך הראשית מדרום לצפון. גם הנער הלוי, שבא מבית לחם יהודה, גם חמשת המרגלים מבני דן, וגם שש מאות הלוחמים משבט דן שבאו מקריית יערים, כולם הגיעו לבית מיכה במסעם צפונה. ולא מפני שהתכוונו מראש להגיע לשם. היכן היה בית מיכה?

הגמרא (סנהדרין קג עמוד ב) אומרת: "מִגָרֵב (ובנוסח אחר, ממערב) לשילֹה ג מילין, והיה עשן המערכה (במשכן שילֹה), ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה. בקשו מלאכי השרת לדוחפו (את מיכה, מן העולם) – אמר להם הקב"ה: הניחו לו, שֶפִּתוֹ מצויה לעוברי דרכים". הגמרא הבינה או שמרה מסורת לפיה בית מיכה היה קרוב למשכן שילֹה, ממערב, במקום שעוברי דרכים נעצרים לאכול.

פרופ' שמואל קליין ז"ל (בספרו ארץ יהודה, עמ' 182) מצא בשעתו חורבה בשם ג'ראבֶּה, בשלוחה מדרום למעלה לבונה, כ-4 ק"מ מערבית לשילֹה, ובתחתית מעלה לבונה על הדרך הראשית "מבית-אל שכמה" (כא, יט) נמצא חאן (=תחנת דרכים) על יסודות קדומים, ליד מעיין קטן – מהלך יום מירושלים.
פרק יפה בגיאוגרפיה מקראית ותלמודית.

בית מיכה היה מתחרה מול משכן שילֹה - מדוע ה' חס על פסל מיכה?
מפני זכותם כמכניסי אורחים בתחנת הדרכים, שעוברי דרכים זוכים שם לסעודה (וגם ללינה), ואולי גם מפני שאנשים תמימים היו, ולא הבינו שחטא אלילי בידם, כשכוונתם לעבודת ה'.

בני שבט דן הפכו תמימות לאלימות, בדרך לכיבוש נחלה בצפון, אחרי שלא הצליחו לממש נחלה בין הירקון ליפו. דן הצפונית, הפכה לגבול הצפוני של ישראל, ולנקודה חשובה בחטא העגלים של ירבעם בן נבט, מפלג מלכות ישראל, "עד יום גְלוֹת הארץ" (יח, ל).

באדיבות אתר 929