נאום כלב עוסק, לכאורה, בעבר, באופן תפקודו בסיפור המרגלים ובתוכנה של ההבטחה שניתנה לו על ידי משה; אולם, נראה שעיקר נאום כלב נוגע לעתיד, לקבלת הנחלה בארץ, וההתייחסות של כלב אל נחלתו אמורה להשליך על ההתייחסות של כל השבטים אל נחלתם.
כלב אינו מבקש מתנה עבור הישגיו מן העבר, אלא את רשותו של יהושע לצאת ולהילחם שנית: "עודני היום חזק כאשר ביום שלח אותי משה ככחי אז וככחי עתה למלחמה ולצאת ולבוא. ועתה תנה לי את ההר הזה אשר דבר ה' ביום ההוא כי אתה שמעת ביום ההוא כי ענקים שם וערים גדלות בצרות אולי ה' אותי והורשתים כאשר דבר ה'" (יא-יב). החשיבות בנאום כלב נעוצה בדבריו ביחס לעתיד, לקראת המשימות המוטלות על השבטים. בדבריו ישנה לקיחת אחריות ומנהיגות בנוגע למשימת הורשת הארץ. זהו החידוש הגדול בנאומו, וזהו הניגוד הגדול בין דרכו של כלב בפרט ושבט יהודה בכלל, לבין דרכם של השבטים המתרפים.
בדברי כלב ישנה תוכחה סמויה על הפסיביות שאפיינה את מעשה הכיבוש וההתנחלות.
נאום כלב מקשר בין סיפור המרגלים לבין בקשתו לזכות בנחלה עתה: ההיתרפות שאפיינה את חטא המרגלים מאפיינת כעת את אופן ההתנהלות של כיבוש הארץ. כלב מייצג את הרצון העז לרשת את הארץ, גם בחטא המרגלים וגם כעת.
בדברי כלב יש מבט לאחור, המסביר מדוע יהושע נדרש להעביר את ההנהגה במעשה ההתנחלות לשבטים: "אתה זקנתה באת בימים והארץ נשארה הרבה מאד לרשתה... אנכי אורישם מפני בני ישראל רק הפילה לישראל בנחלה כאשר צויתיך" (י"ג, א-ו), ומבט לפנים, המסביר מדוע מקומו של יהושע מוצנע בחלק השני של ספר יהושע.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון