התורה מנמקת את איסור שפיכת הדמים בכך ש"כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (ו). נציע מספר דרכים להבנת נימוק זה.

 

"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ

כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (ו)

נעיין בחלקו השני של הפסוק: "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" - מיהו 'האדם' עליו דיברה התורה?

ואיך פסוק זה מנמק את המצווה לשפוך את דמו של שופך הדם?

1. האם 'האדם' הוא הנרצח? שצלמו הושחת בשפיכת דמו?

2. או שמא הרוצח? שאיבד בידיו את צלם האדם שבו? את צלם אלוקים? ואנו מצווים לשפוך את דמו?

3. ייתכן שהנימוק פונה אל 'השופט', אל החברה, שאנשיה נבראו בצלם והם מצווים לשפוך את דמו של שופך הדמים?

 

מבוסס על עיון של נחמה ליבוביץ על פרשת נח (עמ' 59)