כינויי גנאי

פרק כ"ב עוסק במעמדה של העיר ירושלים.

על מנת לעמוד על מעמדה של ירושלים בספר יחזקאל, נסקור בקצרה את הכינויים השונים שמעניק הנביא לעיר, נוסף על הפעמים שהוא מזכיר אותה בשמה. אמנם, כעסו של ה' על העיר ניכר כבר בזעקת הנביא בפרק ט', ח: "בְּשָׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלִָם", ובכך שגורלה הוא ההפך מנבואת נביאי השקר: "הַנִּבְּאִים אֶל יְרוּשָׁלִַם וְהַחֹזִים לָהּ חֲזוֹן שָׁלֹם וְאֵין שָׁלֹם" (י"ג, טז). עם זאת, נראה שהכעס מגיע לשיאו בפרק כ"ב (פס' ב-ה), בו מתאר יחזקאל את ירושלים כ-"עִיר הַדָּמִים... עִיר שֹׁפֶכֶת דָּם". כמו כן, בהמשך הוא מתאר את עבודת הגילולים כמטמאת את שמה של העיר ולכן נקראת ירושלים "טְמֵאַת הַשֵּם", ועל אותו משקל נאמר עליה בפרק כ"ג: "אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה". מעתה ששמה של ירושלים נטמא אין עוד מקום להזכיר את השם 'ירושלים', אלא להשתמש בכינויי גנאי בלבד. כך, בפרק כ"ד מוזכרת שוב ירושלים כעיר דמים:

"אוֹי עִיר הַדָּמִים... כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ... אוֹי עִיר הַדָּמִים..."(פס' ו-ט).

בפרקי התקומה של יחזקאל נזכרת ירושלים בשמה המפורש רק פעם אחת:

"כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' ". (ל"ו, לח)

אלא שעל אף שבפסוק זה מזכיר יחזקאל את השם 'ירושלים', הוא איננו מכנה כך את העיר בעתיד, אלא מתאר בדרך זו את 'צאן הקדושים' שמילא את העיר בעבר. בכל יתר הנבואות בפרקי התקומה (לד-לט) ובחזון המקדש העתידי (מ-מח) מכנה יחזקאל את העיר בכינויים אחרים ולא בשמה המפורש. ההימנעות מהשימוש בשם 'ירושלים' בנבואות העתיד אולי נובעת מכך שמעשי העם הביאו לא רק לטומאת שמה של העיר ירושלים, אלא אף גרמו למשבר ביחסו של ה' לנצחיותה של העיר.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון