כזב אלך

אנחנו רגילים לקרוא את חורבן בית ראשון בעיני הנביאים הגדולים שעמדו במבחן האמת (שהוא המבחן מהתורה; דברים י"ח, כא-כב), אבל ברור מדבריהם (ירמיהו כ"ג; כ"ח; כ"ט; יחזקאל י"ג), שרוב 'הנביאים', ו'דעת הקהל הנבואית' זרמו בכיוון אחר – נביאי האמת היו במיעוט.

העימות הקשה מול רוב 'הנביאים' הוא שגרם (כנראה) לחזרות רבות כל-כך, ומדכאות כל-כך. 'דעת הקהל הנבואית' לא יכלה לעַכֵּל חורבן כללי של ירושלִַם, קץ של תקופה, של בית ה' ובית דוד, של העברית הנבואית, ומצב קבוע של עם בגלות (לאלפי שנים). בלי להשוות: גם חורבן השואה של גלויות אירופה בממדיו ובהיקפו היה כמעט בלתי נתפס, אפילו בעיני המעטים, שצפו אותו נכונה.

לכן גייסו רוב "נביאי מִלִבָּם" (י"ג, ב) את כל כוחות הנפש והרוח 'לעידוד ולחיזוק האמונה' "כי לא יִטֹש ה' עמו, ונחלתו לא יעזֹב" (תהילים צ"ד, יד), ודווקא היותר 'דתיים' נאחזו בכל כוחותיהם, אפילו כשהיו כבר במחנות הגולים בבבל, בביטחון הפנימי, שבבל הרשעה תחלוף מן העולם בקרוב, וירושלִַם תשרוד, ותחזור לאיתנה. על תיאורי החורבן של ירמיהו ויחזקאל היו עונים ב"משל" – "יַאַרכוּ הימים ואָבַד כל חזון", כלומר: ברבות הימים יתפוגג לו חזון החורבן הנורא, וה"שלום" ינצח (י"ב, כב-כז).

יחזקאל ענה להם, שהם בונים קיר של טיח ("חַיִץ... תָפֵל"), שייפול ב"גשם שוטף", ובמקום לבנות חומת מגן הם עולים "בַּפְּרָצוֹת", "כְּשֻעָלים בָּחֳרָבוֹת" (י"ג, ד).

קצת מפתיע איך גילו שני הנביאים-הכוהנים דווקא בגולה, את פולחני הנשים – ירמיהו (מ"ד) במצרים מול המְקַטְרוֹת "לִמְלֶכֶת השמים", ויחזקאל (י"ג, יז-כג) בבבל, מול "המִתְנַבְּאוֹת מִלִבְּהֶן" "לצוֹדֵד נפשות" במלבושי קוסמות ובדברי "כָזָב", כדי לקבל בתמורה "פְּתוֹתֵי לחם" על ההצגה 'המעודדת'.

באדיבות אתר 929