ישראל חוזרת לקדמת הבמה

בכמה מקומות מעיד ירמיהו על כתיבת נבואותיו במגילות, ואף בפרק זה הוא כותב מגילת נבואות. המגילה הזו מכילה נבואות "אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל יִשְׂרָאֵל וְאֶל יְהוּדָה" (ד), כלומר היא איננה מיועדת רק לעם יהודה, כמגילות האחרות, או לעמים אחרים. ישראל, דהיינו הממלכה הצפונית, שמזה מאה שנה כבר איננה קיימת, חוזרת לקדמת הבמה בנבואה של ירמיהו.

מגילה זו שונה מקודמותיה גם בכך שהיא מגילת נבואות נחמה. זה עצמו חריג בנוף הספר החרוך הזה, וירמיהו עצמו מודע לחריגותו. בפרק ל"ב הוא עצמו תמה "הִנֵּה הַסֹּלְלוֹת בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עָלֶיהָ מִפְּנֵי הַחֶרֶב וְהָרָעָב וְהַדָּבֶר וַאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ הָיָה וְהִנְּךָ רֹאֶה. וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי ה' אלוהים, קְנֵה לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף וְהָעֵד עֵדִים וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים?" (ל"ב, כד-כה) הכנביא שקר הייתי, מנבא נבואות נחמה ושיבה?

אכן, הנחמה של ירמיהו אינה כנחמת ישעיהו או יחזקאל. במרכזה באמת עומדים מי שנקראו מאוחר יותר "עשרת השבטים". אפילו נבואת הנחמה המפורסמת מכולן, "כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ; כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ל"א, יד-טז), מדברת על שבטי הצפון, כפי שמראה שם ההקשר באופן ברור, כגון "הבן יקיר לי אפרים" (שם, יט), נבואה מפורסמת בזכות עצמה. יוסף הוא בנה העיקרי של רחל, והוא נושא הנבואות האלה.

ובאמת, ירמיהו, היושב בין בני בנימין, רואה בבנימין – אחיו הקטן של יוסף, מבני רחל גם הוא - את התקווה העתידית. לא רק ירושלים, לא רק מלכי בית דוד. בנימין כמעט ולא ניזוקה במלחמת החורבן, ותשתיותיה אפשרו התיישבות יהודית מיד לאחריו. התמונה עדיין איננה ברורה דיה, אולם לכשהתמנה גדליה לשבת במצפה שבנחלת בנימין ולשקם את הארץ, בהחלט ייתכן שירמיהו ראה בזה את תחילת התגשמות הנחמה.

לא לימים רחוקים הוא ניבא, אלא לימיו שלו; גם בפורענות וגם בנחמה. גם בזה שונה ירמיהו משאר הנביאים. ומפני כך, רצח גדליה היה מבחינתו אכזבה גדולה מאד, שעימה נחתם סיפור החורבן סופית. הוא לא זכה עוד לראות בעיניו כיצד מתיישבים שבי ציון שוב בעיקר בתחומי בנימין, בעוד תחומי יהודה, לפחות בתחילה, נזנחו מעט.

ומעניין שאף חז"ל שימרו זיכרון עמום בעניין; כשספר מלכים מדווח על המלך יאשיהו ההולך לדרוש בה' אצל חולדה הנביאה ולא אצל ירמיהו, מסביר זאת האמורא "ר' יוחנן אמר: ירמיה לא הוה התם שהלך להחזיר עשרת השבטים"; ירמיהו לא היה שם, כי הלך להחזיר את עשרת השבטים (מגילה יד עמ' ב; לדעת התלמוד שם אף החזירם בפועל...). עד כדי כך עזה תקוות הגאולה הכרוכה באותו סיפור קדמון, שעוד תשוב ותהדהד משיחי שקר רבים במהלך הדורות בסמבטיון ההיסטוריה היהודית.

באדיבות אתר 929