המעבר מחברון לירושלים מבטא את דרכו של דוד, המעוניין לאחד את יהודה וישראל לממלכה אחת, שבירתה איננה שייכת באופן מובהק לאחד משני הצדדים שהיוו את הממלכה המפוצלת.
לאחר שהפך דוד למלך על כל ישראל, הוא אינו יכול להותיר את בירתו בחברון, שמזוהה כל כך עם יהודה ושאינה במרכז הארץ. אך מדוע בחר דווקא בירושלים?
ראשית, אחת ממעלותיה הברורות של ירושלים היא שהעיר אינה מצויה באופן מובהק בשטחו של אחד משני השבטים המרכזיים בעם ישראל – יהודה ובנימין – בהיותה עיר גבול ביניהם, ויתרה מזאת, ירושלים נחשבה על נחלתם של שני השבטים:
בסיום התיאור של נחלת יהודה בספר יהושע נאמר:
"וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא יָכְלוּ בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (יהושע ט"ו, סג).
והנה, בתחילת ספר שופטים מופיע פסוק מקביל – כמעט מילה במילה – אך בהבדל משמעותי אחד:
"וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (שופטים א', טו).
בין שני הפסוקים יש סתירה חזיתית בשאלה בנחלתו של איזה שבט נמצאת ירושלים. התמונה מסתבכת עוד יותר לאור פסוק אחר:
"וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ" (שופטים א', ח).
מה פשר הסתירה בשאלת מיקומה של ירושלים?
נראה שמבחינה ספרותית יצר המקרא בכוונה את הקושי הזה, ולא בכדי כתב שני פסוקים מקבילים הנראים כסותרים זה את זה. בכך מבקש, כנראה, המקרא להדגיש, שאכן הייתה אי-בהירות בשאלה בנחלתו של איזה שבט נמצאת ירושלים – וזו בדיוק מעלתה של העיר: אין היא מזוהה באופן ברור עם אחד השבטים בלבד.
דווקא משום כך זכתה ירושלים להיקבע כבירתה של הממלכה המאוחדת, בהיותה עיר מאחדת, שאינה נתפסת כעירו של שבט אחד. לימים יבטאו חז"ל את התופעה מן ההיבט ההלכתי שלה: "ירושלים לא נתחלקה לשבטים" (יומא י"ב, ע"א).
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון