יצחק - שדה

 
במבט ראשון נדמה כי דמותו של יצחק – האמצעי שבאבות, חיוורת מעט ביחס לדמות אביו אברהם – "הגדול בענקים", ובנו יעקב – בונה בית ישראל. אך במבט שני נגלה כי יצחק אינו רק חוליה מקשרת אלא נדבך יסוד שאי אפשר מבלעדיו.
 
בפרק י"ב עמדנו על דברי התלמוד בפסחים דף פ"ח ע"א המציינים בשפת 'הקודים' את הדרך המיוחדת לכל אחד מאבות האומה. באשר ליצחק נאמר שם שהוא 'שדה'.

ואכן יצחק מבלה רבות בשדה. השדה בשבילו הוא מקום עבודה - "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים"(כ"ו יב). השדה הוא ליצחק מקום תפילה - "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (כ"ד, סג). השדה הוא לו מקום מפגש אהבה - "וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ...וַתֹּאמֶר...מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ"(כ"ד, סד-סה) ולבסוף, השדה בשבילו הוא מקום שמריחים ריח גן עדן - "וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'"(כ"ז, כז).
 האיכר בשדה הוא זה שמכה שורש. חייו הם חיי גבורה התובעים מסירות והתמדה. זוהי מידת הגבורה של יצחק, של "מי שמאמין בחיי העולמים וזורע".

אברהם משול אצל חז"ל להר והוא מקיים את תחילת הפסוק בתהילים (כ"ד, ג) "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה'".

יצחק, הדבק כל חייו בארץ ישראל, מקיים את החלק השני של הפסוק "וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ".

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הסדרה 'מעט מן האור' בהוצאת ספרית בית אל בשיתוף תנועת אורות