במזמור ל"ב מתואר כיצד הצדיק סובל ייסורים על מנת שיתקן את דרכיו, אך באופן מפתיע בסוף המזמור נאמר שהרשע הוא שסובל מכאובים ואילו הצדיק מוקף בחסד. מה פשר הדבר?
במזמור ל"ב ישנה לכאורה סתירה.
עד פסוק ט נראה שטענת הכותב היא שהייסורים של האדם הינם בסך הכל תמרורים כדי לכוונו אל הדרך הנכונה. האדם חטא, קיבל ייסורים, התוודה על חטאיו וכתוצאה מכך ניצל. אמנם, הצפייה מבני האדם היא שיהיו חכמים, ובניגוד לבהמות שאפשר לכוון רק בכוח, בני האדם אמורים להוליך את עצמם בדרך הטובה והישרה מבלי צורך לקבל תזכירים כואבים.
מתחילת המזמור נובעת, אם כן, מעין תשובה לשאלת "צדיק ורע לו" - רק צדיקים יתקנו את דרכיהם כתוצאה מהייסורים, ואילו רשעים אין טעם לייסר כי הרי הם לא ישנו את מעשיהם הרעים. אם כן, מדוע נכתב בפסוק י ש"רבים מכאובים לרשע" והצדיק מוקף ב"חסד"?! הרי דווקא הצדיק סובל ייסורים כדי לתקן את דרכיו!
ניתן לדעתי להבין שהמכאובים המדוברים פה רומזים על מסר רעיוני - כמו שמכאובים ומיחושים אינם שורש הסכנה אלא רק סימפטום, כך גם הייסורים - הם אינם העונש אלא האזהרה: כשאדם מרגיש בחום הלהבה, הכאב נועד להרחיק אותו ממנה על מנת שלא יישרף. כשייסורים באים על אדם, מטרתם היא להרחיק אותו מהעבירה על מנת שלא ייפגע מעונשה האמיתי. לכן, בתחילת המזמור אמנם נראה שדווקא הצדיק מקבל יסורים כדי לשוב בתשובה בעזרתם, אך יכולתו של הצדיק לחוש ברעה ולהבדל ממנה היא היא החסד; לעומת זאת דווקא האדם הרשע שלא מרגיש את היסורים ולא למד מהם, הוא יהיה זה שיסבול בסוף, ורבים מכאוביו מן העבירות עצמן ומהעונש הסופי שייענש על עבירותיו.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד תנ"ך בידי הנוער