ייסורי הצדיקים ושלוות הרשעים

מדבריו האחרונים של אליפז נתברר לאיוב שהרֵעים לא יזוזו מדעתם, אף אם יחזור איוב וירבה לדבר על ליבם. משום כך אין איוב פונה אל רעיו במענהו זה (פרקים כ"ג-כ"ד), אלא כל דבריו מוסבים כלפי אלוקים.

אולם, מאחר שאלוקים מסתיר עצמו מאיוב, אין איוב מדבר אל אלוקים בלשון נוכח אלא מזכירו בלשון נסתר. תלונת איוב כנגד אלוקים בפרקים אלו היא כפולה:

על שהוא מסתיר עצמו מאיוב

ועל שהוא מניח לרשעים ואינו מענישם.

ושתי תלונות אלו הן גם תשובה לטענות אליפז במענהו הקודם. אליפז טען שני דברים:

אלוקים לא יבוא להתווכח עם איוב,

ואיוב נענש בחטאתיו.

על הטענה הראשונה משיב איוב, שאכן זוהי תלונתו על אלוקים, שהוא מסתתר;

ועל הטענה השניה, שאיוב חטא, משיב איוב: אנכי לא חטאתי. "באשורו אחזה רגלי" (כ"ג, יא).

ואם אליפז טוען שהיסורים הם הוכחה שאיוב חטא, הרי הרשעים הגדולים שעושים מעשים רעים בגלוי, שרויים בשלווה וניצלים מרעה.

כבר טען איוב טענה זו במענהו הקודם (פרק כ"א), אולם במענהו זה (בפרק כ"ד) הוא מחזק אותה ומראה את הצד השני שלה, והוא, שהרשעים עושקים ומענים את העניים. ודאי שאין לומר שאותם העניים והאביונים, היתומים והאלמנות, המדוכאים בידי הרשעים, הם חוטאים שנענשו בחטאותיהם. נמצא אפוא, ששאלת ייסורי הצדיקים צמודה אל שאלת שלוות הרשעים, וזו טענה שהרֵעים, על פי דרכם, אינם יכולים לענות עליה. ולכן מסיים איוב כמנצח: "ואם לא אפו מי יכזיבני וישם לאל מילתי?" (כ"ד, כה)

מתוך תנ"ך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר איוב, סיכום פרקים כ"ג-כ"ד