יחסי צור וישראל

צור היוותה מעצמה כלכלית ותרבותית לאורך כל שנות קיומה של ממלכת ישראל, ואף היוותה מכשלה במישורים שונים: החל מימי שלמה, שהלך אחרי אלוהי הצידונים (מל"א י"א); עבור באחאב, שהתחתן עם איזבל שבגינה חדרה עבודה זרה לממלכת ישראל כולה (מל"א ט"ז); וכלה בימיו של נחמיה, לאחר שיבת ציון, עת שיתוף הפעולה המסחרי בין ישראל לצור היווה אתגר לשמירת השבת (נחמיה י"ג). אולי משום כך מוקדשת לה נבואה ארוכה כל כך, זאת בנוסף לנבואתם של נביאים אחרים: ישעיה (כ"ג), יואל (ד') ואף עמוס (א').

אמנם, לצד היותה מכשלה, היו תקופות שבהן התקיים קשר חיובי בין ישראל לבין צור; כך, בבניית ביתו של דוד על ידי שליחי צור (שמו"ב ה', יא-יב), וכך גם בסיועו של חירם בבניית בית המקדש (דבהי"ב ב', ב-ז). נראה כי הקשר הישראלי-צורי היה קשור לאורך השנים בבית המלוכה ובעיקר במקדש. נושאי הנבואה על צור ביחזקאל משקפים את כלל מערכת היחסים רבת-השנים הזו (ואינם מתייחסים רק לאירועים שאירעו בימיו).

בתקופת נבואותיו של יחזקאל, צור הייתה ממלכה ששלט בה אתבעל השלישי (591-573 לפנה"ס), והיא חברה לעמי האזור שהיו שותפים למדיניות אנטי בבלית. הד למעורבותה במדיניות זו קיים בירמיהו (כ"ז, ג), משם עולה כי צור, יחד עם צדקיהו מלך יהודה ומדינות אחרות קשרו יחד קשר נגד בבל. כתוצאה מהאיום על נבוכדנצר, הוא ערך מסע לאיזור, שהסתיים במצור ממושך על צור במשך 13 שנה (572-585 לפנה"ס). מכאן, כי בשעה שירושלים נכבשה בידי הבבלים, עמדה צור מנגד והחזיקה מעמד, לאורך כל תקופת האימפריה הבבלית. עמידתה של צור בשעה שהמקדש נחרב הגבירה את הקושי הפסיכולוגי של תושבי ירושלים: עתה, בעיני הגויים מעמדו של ה' היה נחות עוד יותר, שכן לא רק שהאל הבבלי גובר על אלוקי ישראל, אלא שיש אל אחר שיכול אפילו לאל הבבלי. כיבוש ירושלים בידי נבוכדנצר הוכיח לעמים את שרצו להוכיח – את חולשתו של א-לוהי ישראל. קושי אמוני זה, וחילול שם ה' בגויים הם כנראה הסיבה לאריכותה ותקיפותה של  הנבואה על צור. 

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון