יהודה וישראל

אחד ממשוררי משפחת 'אסף' לדורותיה היה אוהד מושבע של שבטי הצפון - בני רחל, שכנראה סיפרו על גבורות ה' ביציאת מצרים בסגנון מיוחד. אבל במזמור עח האשים 'אסף' את בני 'אפרים' בשכחת הניסים הגדולים ובחטאים שגרמו לחורבן שילֹה, והילל את בחירת דוד;

במזמור עו הילל 'אסף' דווקא את האיחוד בין יהודה לישראל, ואילו במזמורים פ ו-פא ניכרת אהבה עצומה לשבטי יוסף, ובמיוחד לחיבור בין בנימין ליוסף, שהיה טבעי בימי שאול ("אִישׁ יְמִינֶךָ"?), והפך למשאת נפש וליעד פוליטי של מלכי ישראל מימי ירבעם בן נבט, שניסו למשוך את שבט בנימין בחזרה צפונה, דרך מקדש הבמה בבית-אל. לשמוע משורר ירושלמי באהבה כזאת לישראלים מהצפון זה דומה (בערך) לשיר אהבה על ישראליות ציונית 'חילונית', מפי משורר חרדי מירושלים שלנו.

אבל זה לא קרה כשממלכת ישראל ושבטי הצפון היו בתפארתם, אלא בשנים של שפל עמוק (בדומה למצב ששרר אחרי נפילת שאול ובניו), אך עדיין אפשר היה לקוות ולהתפלל לישועה מחודשת. מצב כזה שרר בנחלות "אפרים ובנימִן ומנשה" אחרי חיסול בית אחאב (בימי יהוא ויהואחז), כאשר צבא ארם לחץ את ישראל "וַיְשִׂמֵם כֶּעָפָר לָדֻש"[1] (מלכים ב יג, ד). מצב דומה שרר אחרי נפילת בית יהוא (כ-70 שנה אחר כך), ולפני חורבן שומרון, בתחילת נבואתו של ישעיהו.

והנה, המשל של עם ישראל (במיוחד בני רחל) כגפן, שיצאה ממצרים והתנחלה בארץ, פוריה ושופעת, וכעת היא "שְׂרֻפָה בָאֵש, כְּסוּחָה", דומה לשירת הכרם בישעיהו (ה, א-ז), כשנפרצו הגדרות והכרם "היה למרמס", אלא ש'אסף' מביט צפונה אל שבטי יוסף ובנימין, וישעיהו מתבונן על "יושב ירושלִַם ואיש יהודה", ושניהם בכאב עמוק.

לעומת התוכחה הקשה בישעיהו, המזמור הזה מטיל את האחריות על ה', אך מסרב להתייאש, וזועק ומתפלל להארת פנים ולישועה, כמו בימי קדם.  

באדיבות אתר 929