יד ושם

כאן יש רעיון נבואי חדש ומפתיע, מתוך מציאות יהודית חדשה לגמרי. הגלות היהודית (שתחילתה בהגליות האשוריות משומרון ומשפלת יהודה) הביאה המוני יהודים למגע קרוב ויומיומי עם בני נֵכָר, גם בארץ וגם בגולה; התבוללות של יהודים הסוגדים לפסילים; יהודים שנפלו בשֶבי ושֵרתו כסָריסים; ומאידך, בני נֵכָר שהתקרבו ליהדות – תמיד היו גויים שהמשפחה היהודית והשבת עשו עליהם רושם כביר, ותמיד היו גם חששות עמוקים מלקרב אותם.

סָריסים יהודים לא יכלו עוד להביא צאצאים לעולם, כי סֵרסוּ אותם בשֶבי כדי שיוכלו לשרת מלכות ונסיכות בלי חשש (של המלכים והנסיכים, כמתואר במגילת אסתר).

"בן הנֵכָר הנִלוָה אל ה'" (ג) חש דָחוּי ממשפחות יהודיות מיוחסות, שחששו מפגמי יוחסין במשפחה.

אלה ואלה זעקו – מה תועיל שמירת שבת על בסיס חזק ונכון של משפט וצדקה, כדרישת הנביא, אם אין המשכיות, במשפחה יהודית ובצאצאיה?

ההמשכיות האנושית היא בצאצאים ובשֵמות ("זַרְעֲכֶם ושִמְכֶם"; ס,ו, כב). גם לבעלי החיים יש צאצאים, והמשכיות ביולוגית בלבד אין לה משמעות בעולם האנושי, בלי הזיכרון שמחובר לשֵמות – בני אדם זוכרים שֵמות, והשֵמות יותר חזקים מהזרע, כי יש מקרים שחברים ותלמידים זוכרים אדם שהלך לעולמו, יותר מצאצאיו הביולוגיים.

לכן מבטיח הנביא לסָריסים היהודים מחד, ולבני הנֵכָר הנִלוים "אל ה'" המשכיות של "שֵם עולם... אשר לא יִכָּרֵת" – "יָד וָשֵם, טוב מבנים ומבנות" (ג-ז).

* * *
בדורנו, עם השמדת הגלות היהודית באירופה, עלתה אותה שאלה דווקא מול אלפי משפחות יהודיות מיוחסות, שנכרתו לחלוטין בלי להשאיר שום צאצא. מדינת ישראל, כמדינת קיבוץ גלויות, בנתה את "יָד וָשֵם", כדי להציב לדורות זיכרון חי ומהדהד בחומות ירושלים הנבנית.

באדיבות אתר 929