טעותם של הרֵעים

דומה שפרקנו חותר להבנה שאיוב לא נשבר מחמת אובדן רכושו, לא מחמת מות בניו, וגם לא מחמת ייסורי גופו. איוב נשבר מחמת שתיקת רעיו. להלן, בעיקר בפרק י"ט ובפרק ל', עתיד איוב לתאר את בדידותו בייסוריו ואת 'אוהביו' ומלחכי פנכתו הרבים שסובבו אליו את גבם בעת שנקלע למצוקה. אך שלושת רעיו הטובים פגעו בו יותר מכולם. הם פגעו בו בתחילה לא בדיבורם אלא דווקא בשתיקתם, לאחר שבאו אליו כדי לנחמו. במשך שבעה ימים לא היה להם הסבר מדוע באו הצרות על איוב, והם שתקו. אחרי שאיוב החל לקלל את יומו הם מצאו נימוקים לייסוריו, אך זה קרה מאוחר יותר.

האומנם נדרשו הרעים הרואים בסבלו של חברם לתת לכך הסבר? האם את זאת ציפה מהם איוב בעת מצוקתו? והרי לא נדרשו אלא לשים את כתפיהם תחת אלונקת הסבל והמצוקה ולסייע במעשה או לפחות בהזדהות! אך הרעים הוטרדו משאלת האמונה בא-ל ש-די, במשפטו ובצדקו יותר מאשר מסבלו של חברם.

הרעים לא צדקו בכך! ה' מוכיח את אליפז ושני רעיו בפרק האחרון. גם חז"ל תפסו אותם על כך. שמא מתבטאת התוכחה כלפי הרעים גם בדבריו של רבי עקיבא, שראה את מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' ככלל הגדול בתורה, ולא ציין את המצווה היסודית ביותר, מצוות האמונה בה'. שמא לכך כיוון גם הלל הזקן, שלימד את הגר קל הדעת שדרש ממנו ללמוד את כל התורה על רגל אחת, את מצוות 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך', ולא את מצוות האמונה.

שמא אף חז"ל, שסיפרו לנו ש"בא חבקוק והעמידן (את תרי"ג המצוות שניתנו למשה מסיני) על אחת (שדרש לקיים מצווה אחת בלבד), שנאמר 'הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה' (חבקוק ב', ד)" דיברו, כדרכם של הנביאים, לא על אמונתו של הצדיק בה', אלא על אמינותו ונאמנותו לחבריו, שהרי הוא היפוכו של "לא ישרה נפשו בו".