איסורי העריות חוזרים פעמיים בתורה - בויקרא י"ח ובויקרא כ'. נראה כי שתי ההופעות מבטאות שני פנים לאיסורים אלו. האחד, הימנעות מטומאה במעשה האדם הפרטי. והשני, שמירת הקדושה ברובד הציבורי.
ההבדל העקרוני בין שתי הפרשיות העוסקות באיסורי עריות, נובע מהמהות הרוחנית שבהקשרה מופיעים האיסורים הללו. פרק י"ח מסיים את פרשת אחרי מות העוסקת בטומאה וטהרה. ואילו פרק כ' הוא חלק מפרשת קדושים העוסקת בקדושת המחנה.
פרשת אחרי מות היא המשך ישיר לפרשות שמיני, תזריע ומצורע שקדמו לה, אשר עסקו בטומאות שונות. מושג הטומאה מופיע פעמים אחדות בתוך רשימת האיסורים ובסיכומה: "בנִדת טומאתה" (י"ח, יט), "לטמאה בה" (שם, כ, כג), "אל תִטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגויים" (שם, כד), "ותִטמא הארץ" (שם, כה, כז). באיסורי העריות בפרק י"ח לא מודגש העונש על העבירה אלא הטומאה, שהיא הרעה הנגרמת לנפשו של עובר העבירה.
לעומת זאת, בפרשת קדושים המשפט הפותח את פרשת העריות הוא: "והתקדשתם והייתם קדושים" (כ', ז), פרשת העריות היא חלק מן הנושא הכללי של הפרשה - מושג הקדושה, ובכותרת הפרשה כולה: "קדושים תהיו כי קדוש אני" (י"ט, ב). חוקות ה' נועדו ליצור קדושה בישראל, קדושה היא הבדלה, הפרדה, ייחוד. ולכן: "ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם … אני ה' אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים" (כ', כג-כד). הדגש הוא על אורח חיים נבדל ומיוחד, המבחין בין עם ה' לשאר העמים.
בלשון ימינו אפשר לומר שטומאה היא עניין אישי, נפשי, פנימי — בין האדם לאלוקיו ובינו לבין עצמו. ואילו קדושה היא עניין חברתי, ציבורי — בין האדם לחברה, בין חברה לחברה, ובין עם לעם אחר.
תודעת החופש בניסוחה המקובל, יש בה ניתוק מרעיון הקדושה הטעון בסייגים ובמגבלות. המחשבה החילונית הליברלית אינה רוצה להיבדל, להיפרד ולהתקדש. לכן, יש גם נכונות לקבל כל זרות וסטייה, ובלבד כאמור, שהזולת לא ייפגע. לא כן דרך התורה. התורה דורשת, בוודאי מעם ישראל - להתקדש. היא קובעת חוקות, דרכי הנהגה, ליחיד ולציבור, ואף דרכי ענישה, שכל מטרתן ליצור הוויה של קדושה בחברה הישראלית.
טהרת האדם הישראלי וקדושת עם ישראל הם יסודות תרבותו, וסוד קיומו של עם ישראל בארצו.
עוד בעניין זה קראו בפוסט מאת הרב אמנון בזק 'אופיים הכפול של דיני העריות'
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'תורת אמך: דרשות לפרשת השבוע' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר