חסד ללא גבולות

כלל ידוע בתנ"ך הוא שאת מה שניתן להביע במספר מצומצם של מילים, לא מאריכים. התורה משתמשת בלשון קצרנית, גם כשבמקרים רבים זה יגרום לקורא לקשיים בהבנה. לכן, כשעומדים מול פסוקים שמאריכים יותר משנראה דרוש להבנה הפשוטה, יש להבין מהו העומק שמנסה הכתוב להעביר בבחירת המילים.

ניקח למשל את פסוק ח: "כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". יש כאן חזרתיות מילולית מודגשת: פתח-תפתח, העבט-תעביטנו, מחסורו אשר יחסר לו.
גם בהמשך, פסוקים ט-יא חוזרים בפירוט על האזהרה הפשוטה שהופיעה כבר בפס' ז, שלא להימנע ממתן צדקה.

מהסתכלות ראשונית, נראה שניתן היה לקצץ את הקטע בחצי מבלי לאבד את המשמעות: יש לתרום לעני בנדיבות, ולא להימנע מלעזור לו. אם כן, מדוע התורה "מבזבזת" חמישה פסוקים על המצוה הזו?

כמו במקרים אחרים, המפרשים מדייקים מהחזרות הללו דינים וכללים שונים לצדקה - החל מדיני הלוואה, מה הכמות המינימלית שצריך לתרום ועד לדיני קדימות בין עניים שונים.

עם זאת, ניתן לראות בדברי רש"י כיוון מעט שונה:
""פתח תפתח" - אפילו כמה פעמים … "נתון תתן לו" - אפי' מאה פעמים" (רש"י ח-י)
הגישה שרש"י מראה בפרושו היא שעודף המלל דוקא בא להמחיש את גודל ורוחב המצווה, ולא לתת לה גדרים מדויקים.

למרות הגישה הקצרנית שלה, התורה החליטה להקדיש יותר מהדרוש לתיאור המצווה הפשוטה הזו, כיוון שזה בדיוק מה שהיא דורשת מאיתנו: תשקיעו גם אתם יותר מהמינימום. תחשבו על העני. תמלאו את מה שחסר לו, תלוו לו אם הוא מתבייש. התורה אינה מביאה את מצוות הצדקה רק כחובה סוציולוגית בעלת כמויות ברורות, הפסוקים יוצאים מגדרם, כדי ללמד אותנו לצאת משלנו - למען החלש בחברה.

הכותבים במדור זה הינם חברים בארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד התנ"ך בידי הנוער