חכמה וקוץ בה

חכמה איננה זהה בהכרח עם טוב ויושר, ויש חכם להרע. כך נאמר בגמרא (סנהדרין כא עמוד א) על עצת יונדב לאמנון (י"ג, ה), שהובילה לאונס (=עינוי) תמר. הוא גם ידע, שאמנון לבדו מת כי אבשלום נקם (שם, לב-לג). האישה התקועית החכמה סייעה ליואב במאמץ השכנוע מול דוד להחזיר את אבשלום, ואחר כך גם למחול לו, וכל זה הוביל לאסון של מרד אבשלום.

המשל על שני הבנים מזכיר את קין והבל – "וַיִנָצוּ שניהם בשדה ואין מציל ביניהם..." (ו). עונשו של קין בתורה היה גירוש מן האדמה, וזה בדיוק היה עונשו של אבשלום, שגלה מירושלים וברח לגשור. ביטול גלותו של אבשלום לא מתחייב כלל מהמשל של התקועית, ש'רק' ביקשה למנוע את הנקמה וכיבוי הגחלת שלה (ז). אדרבה, ביטול גלותו של אבשלום הוא שהוביל לכיבוי הגחלת, כי גם אמנון הומת, וגם אבשלום המוֹרֵד. יואב שהחזירו לירושלים בחכמת התקועית, הוא שהוציאו להורג בלב האֵלה (י"ח, יד) ועצר את המלחמה הנוראה.

בהמשך נקרא על עצת אֲחיתֹפֶל לנקמה על הגג נגד דוד, בביאה על פילגשי דוד "לעיני כל ישראל" (ט"ז, כא-כב), ועל עצתו לחיסולם המהיר של דוד ואנשיו באותו הלילה (י"ז, א-ב). עצת אֲחיתֹפֶל נחשבה אז "כאשר ישאל איש בדבר הא-להים" (ט"ז, כג). אבל זו חכמה אכזרית, בלי ניצוץ של טוב ושל חסד.

אולי כניגוד חריף לכל אלה, צמחה התפיסה הנחרצת של משלי שלמה (בעיקר, פרקים א'-ט'), ולפיה חכמה ומוסר נפגשים עם "יראת ה' ראשית דעת", ומחוללות אזהרות נחרצות נגד הפיתוי של ההפרדה בין חכמה לבין מוסר – "חכמה ומוסר אוילים בזו" (משלי א', ז).

באדיבות אתר 929