כאשר שמש החיים תשקע, וייעלמו בחושך המוות, גם כל דיבורי ההבל וכל עמל השווא – מה יישאר? הרב יואל בן נון עם מחזה ושמו קהלת
קהלת הוא מחזה מקראי קדום, על חיי אדם באשר הם. בפסוקי הפתיחה שלטת התפישה המעגלית-המחזורית של הטבע והזמן. יש בה ביטחון גמור [וכוזב!] על "מה שהיה" ועל מה "שיהיה". מעניין לראות איך דווקא תפישה זו מובילה לאכזבה גמורה, לפסימיות עמוקה ולייאוש גלוי.
במילים אחרות – ידיעה ודאית ומלאה של הטבע במעגליו מותירה את הא־לוהים מחוץ לתמונה אבל (בניגוד עמוק לתפיסות המודרניות) מובילה לפסימיות גמורה ולאבדן משמעות.
ביאור זה, על פי המשמעות הפשוטה של תמונות הטבע, נכון, אך אינו ממצה. הפתרון המלא של תמונות הפתיחה והסיום צריך לבוא מן המגילה עצמה, והוא אומר, לדעתי, שתמונות השמש, הרוח והמים הם משלים לחיי האדם.
א. האור והשמש – החכמה או החיים?
הנמשל לשמש ולאור הוא כפול – האור הוא החכמה, והשמש היא החיים, שמסתיימים בחושך – "וראיתי אני, שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך, החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך... ואיך ימות החכם עם הכסיל"? (ב, יג–טז). "ומתוק האור וטוב לעיניים לראות את השמש. כי אם שנים הרבה יחיה האדם בכֻלם ישמח, ויזכֹר את ימי החֹשך כי הרבה יהיו" (יא, ז–ח).
ב. המים והים – העָמָל 'האין-סופי' או הדיבור שלא נגמר?
הנמשל האחד – "...הלֹא אל מקום אחד הכל הולך. כל עמל האדם [זורם] לפיהו, וגם הנפש לא תִמָּלֵא" (ו ו–ז). עמל האדם, אין לו קץ, ממש כזרימת הנחלים, ולעולם אינו משביע את הנפש, כפי שהיָּם אינו מתמלא. "הים" הוא הנפש המלאה תאוות, וכל נחלי העמל לא ימלאוה לעולם, כי "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבה א, יג; ג, י).
הנמשל השני – "...ולא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשמֹעַ" (א ח). כל נחלי הפטפוט של הכסילים המרבים לדבר [ראו פרק י, יד] לא ימלאו לעולם את האוזן המתאווה לשמוע, ממש כמו הנפש המתאווה לאכול.
הים הוא גם המוות, שכל החיים זורמים אליו (ו ו) – "הלֹא אל מקום אחד הכל הולך", ושוב הכול מתאפס בים המוות אשר בולע גם את מעשי האדם ועמלו, וגם את כל דיבוריו ופטפוטיו.
ג. הרוח – הבל הדיבור או רוח האדם?
הנמשל – רוח האדם החי, והדיבור היוצא מפיו כ'הבל' – "מי יודע רוח בני האדם העֹלה היא למעלה? ורוח הבהמה היֹרדת היא למטה לארץ?" (ג, יט–כא).
ובסיום – "וישֹב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל הא־להים אשר נתנה" (יב, ז).
וגם רוח שווא, כמו ההבל היוצא מן הפה – "הבל ורעות רוח" (א, יד,טז; ב, יא; ב, יז; ב, כו; ד, ו,טז; ו ט).
פתרון שלושת המשלים בחידת הפתיחה, מרוכז בפסוק אחד – "כל הדברים (=המעשים) יגֵעים, לא יוכל איש לדבר [דברי חכמה כמו הבלים], לא תשבע עין לראות [אור חכמה וחיים], ולא תִמָּלֵא אֹזן משמֹע" [את נחלי הפטפוט] (א' ח).
כאשר שמש החיים תשקע, וייעלמו בחושך המוות, גם כל דיבורי ההבל וכל עמל השווא – מה יישאר?
הדברים מובאים מתוך הספר: אני קהלת – מקהלת קולות בדמות אחת, בהוצאת מגיד