חירות רוחנית ונפשית

למשה יש שתי משימות: הוא נשלח "אל בני ישראל, ואל פרעה מלך מצרים" (יג), ומטרתן של שתי השליחויות היא "להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" (שם). משה הבין כי אין די להודיע לבני ישראל על הגאולה וכי יש להוציאם נפשית ורוחנית מן השעבוד, אך חשב שיוכל לעשות זאת על ידי הסברה מילולית. לעומת זאת, ה' מודיע לו שדרך הפעולה תהיה רק בכיוון של פרעה, וכבר עתה מודיעו ה' כי לא ישכנע את פרעה: "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אֹתֹתי ואת מופתי בארץ מצרים" (ז', ג).

משה אינו עומד לשכנע את פרעה: הקב"ה הוא שימחץ אותו, אט אט ולעיני כול.

מעתה אין משה שב עוד אל בני ישראל ומעודד את רוחם. חירותם של בני ישראל תושג בכך שיהיו עדים לניצחון המוחץ של הקב"ה על כוחו של פרעה, על כשפיו ועל אליליו. השמדת המעצמה המצרית והשפלת גאוותה היא שתשחרר את רוח העבדים.

אכן, למשה שתי משימות, אך רק לאחת מהן יש משמעות מעשית. בפועל צריך משה לדבר רק עם פרעה, אך השלכותיו של מעשה זה תהיינה לא רק במישור הפוליטי – במאבק בין משה לפרעה – אלא גם במישור הפסיכולוגי-חברתי: במעמדם של בני ישראל אל מול אדוניהם.

התפקיד שניתן למשה ואהרון הוא: "הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם" (כו) ואכן, בסופו של התהליך: "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם" (י"ב, נא).

דומני שמשמעות הביטוי "על צבאֹתם" היא 'בכבוד, בהדר': לא כעדר בורח, כי אם כיחידה מאורגנת, הנהוגה בתיאום מלא ועל פי תכנית. אין די להוציא את בני ישראל ממצרים; עליהם לצאת "על צבאותם" – כבני חורין החוסים בצלו של הקב"ה.

מקץ ארבע מאות ושלושים שנות שעבוד – דורות של העדר זהות ואחריות אישית – יצאו בני ישראל ממצרים כצבאות ה'. הם לא ברחו ממצרים – הם יצאו ממנה בגאון.

נערך ע"י צוות אתר התנך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון