הרועה ועדרו סובלים לא פעם משודדי העדרים, אך לא פחות גרועים מאלה הם האויבים הטבעיים - חיות הטרף המתפרצות ממחבואן לזכות ב"סעודה שמנה" מתוך העדר הרועה לתומו.
חיות הטרף - אריות וזאבים, נמרים ודובים רעבים - היו מצויות ביערות שכיסו בימי קדם את הרי הארץ. אולם במשך השנים, בייחוד לאחר התיישבות בני ישראל בארץ, נכרתו היערות בידי החקלאות המתפתחת והמתקדמת, ונדחקו לשטחים מצומצמים, אשר בהם שרדו פריצי החיות. במקומות שונים במקרא אנו שומעים הדי מאורעות שקרו בהתנגשויות עם חיות אלו.
הנה שמשון, ברדתו לארץ פלשתים, נתקל בכפיר אריות "וישסעהו כשסע הגדי" (שופטים י"ד, ו). וכך גם דוד בשמואל א פרק י"ז:
(לד) וַיּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצּאן
וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר
(לה) וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי
וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנו וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו
(לו) גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוב הִכָּה עַבְדֶּך.
מרכזן ומעוזן של חיות-הטרף, לאחר שנכבשו רוב היערות על ידי החקלאות (ואלה ששרדו היו מוקפים יישובי אדם), היה על גדות הירדן. פה מקום הג'ונגל בארץ ישראל, הנקרא "גאון הירדן": יערות סבוכים אשר כמעט אין לחדור לעמקם. וכאן מצאו את משכנם בטח כל אלימי-שינים. ועד הזמן האחרון שרדו מהם בודדים.
רועי המדבר היו נאלצים בנדודיהם לרדת עם צאנם לערבות יריחו (כאשר יעשו הרועים גם כיום בעת כלות המרעה במדבר) או לנדוד צפונה אל המורדות המזרחיים של מדבר אפרים. ובמקומות אלה היו מתפרצות על העדר מדי פעם בפעם חיות הטרף אשר הרעידו את הרועים וצאנם. אימה זו היא הבאה לידי ביטוי בנבואתו של עמוס הרועה מתקוע (אשר עבר עם צאנו אל מדבר אפרים ומשם עלה בית-אל):
(יב) כּה אָמַר ה' כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם או בְדַל אזֶן
כֵּן יִנָּצְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַיּשְׁבִים בְּשׁמְרון בִּפְאַת מִטָּה וּבִדְמֶשֶׁק עָרֶשׂ.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת