הצורך להמתין לחילופי הדורות כדי להביא לסיום מוצלח של המסע היה הכרחי. בני הדור הראשון, שגדלו כעבדים, חסרים את הביטחון העצמי ואת הנחישות הדרושים לכניסה לארץ ישראל.
האירועים החמורים של פרשת המרגלים משתלשלים כבר מיציאת מצרים עצמה. כבר אז הבין הקב"ה שבני ישראל אינם מוכנים למלחמה והוביל אותם בדרך עוקפת – על מנת להימנע ממה שקרה בהמשך בחטא המרגלים:
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱ‑לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים – כִּי קָרוֹב הוּא – כִּי אָמַר אֱ‑לֹהִים: פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות י"ג, יז).
וכך גם מסביר האבן עזרא את ההתרחשות על ים סוף:
"וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו? ו[בנוסף] היו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה; הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט, לולי תפילת משה היה חולש את ישראל".
בהמשך טוען אבן עזרא את הטענה המפתיעה כי פגם האופי הזה – ולא חטא המרגלים – הוא הסיבה האמִתית לצורך בהחלפת הדור הראשון לפני הכניסה לארץ ישראל:
"וה' סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין בהם כח להלחם בכנענים, עד שקם דור אחר, שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה".
מכל זאת עולה היבט נוסף לגזרתו של הקב"ה בפרשת המרגלים, היבט ששורשיו אינם נעוצים במישור הדתי ואין להבינו דווקא במונחים של חטא ועונש. בני ישראל, שאך לא מכבר שוחררו מן השעבוד, פשוט אינם בשלים עדיין להיכנס לארץ ישראל. חוסר-הבגרות הזה משתקף בצורך הרגשי החזק לשלוח מרגלים קודם שימשיכו במסע ובתגובתם ההיסטרית לדיווחם של אותם מרגלים. דרושות ארבעים שנה נוספות, ארבעים שנה שבהן יוחלף הדור הזה בדור חדש: דור של בנים שגדלו כאנשים בני חורין ומוּנָעִים על ידי רצון נלהב למלא את תפקידם בשלשלת המתמשכת של הייעוד היהודי.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון