חזון על תקופת החשמונאים

תפילת הווידוי של דניאל (שפסוקים רבים ממנה נאמרים בלשון הווידוי והסליחה בתחנוני היהודים עד היום) דומה מאד לתפילות הווידוי של עזרא (פרק ט, מפסוק ג), ושל נחמיה (פרק א, מפסוק ד), אלא שעזרא בכה והתוודה בפני הציבור על חטא הנשים הנוכריות שהוא נאבק נגדו, ונחמיה בכה בארמון המלך אַרתַחשַׁשׂתָא על חומות ירושלִַם שחרבו והוא ביקש לבנותן.

דניאל לא היה מנהיג ולא ניסה לפעול במציאות; הוא התפלל רק לפני ה', וציפה בכל מאודו שה' יסלח לעוונות ויפקוד מחדש את מקדשו "השָמֵם" (ט', יז-יח). אבל השממה הזאת היא כפולה – שממת החורבן של הבית הראשון והשממה של חילול הבית השני "והפֶּשַע שֹמֵם" (ח, יג), "ועד כָּלָה ונֶחֱרָצָה תִּתַּך [הרעה] על [בית] שֹמֵם" (ט, כז). איך קרה, שאחרי תום תקופת העוונות עם בניית הבית השני, עוד גרמו העוונות שוב לחילולו?

כבר למדנו, שהתאריכים בספר דניאל אינם מידע היסטורי אלא חידות. דניאל צופה כאן "בשנת אחת לדריוש" (הוא כורש כמלך מדי; ט, א), כדי להתמודד עם חילול המקדש בימי אנטיוכוס,[1] והוא חוזר ומתבונן לאחור(!) "בספרים" (ט, ב), שכתב "ירמיה הנביא", ושם מפורש חשבון 70 השנה "לחרבות ירושלִַם", שבאו להשלים כפרת עוונות העיר מכל ימי הבית הראשון. "לכַלֵא הפֶּשַע ולהָתֵם חַטָאת ולכַפֵּר עָוֹן, ולהביא צדק עֹלָמים ולַחְתֹם חזון ונביא ולִמְשֹחַ קֹדש קדשים" (ט', כד); לפי זה, איך נדע מתי יתכפרו העוונות, שגרמו את חילול המקדש השני בימי 'מלכות יוון הרשעה'?

והנה הסביר המלאך לדניאל, שחשבון העוונות חוזר לאחור(!). "שִבְעים שָבֻעים (=490 שנים) נֶחְתַך (=נגזר הדין) על עמך ועל עיר קדשך" כוללים את כל ימי בית ראשון(!),[2] מתחילת ימי שלמה, עם 70 שנות החורבן, כי בכל ימי בית ראשון נתמלאה 'סאת העוונות', ובמבט לאחור הוכתמו כל ימי הבית הראשון,[3] ורק 70 שנות החורבן השלימו את הכפרה.

באותו אופן ממש צריך להתבונן "ותֵדַע ותַשְׂכֵּל מִן מֹצָא דָבָר" (ט, כה), ולחשב לאחור מימי אנטיוכוס במתכונת דומה לספירת ה"שָבֻעים שִבעָה ו-[לספור] שָבֻעים ששים ושנים" (=434 שנים), מאותה נבואת ירמיהו (כה, א; בשנה "הראשֹנית לנבוכדראצר מלך בבל"), כי כל השנים ההן נתמלאו עוונות, ודרושה כפרה ביד הרשעים "ובְצוֹק העִתים".

אם מחשבים 434 שנים לאחור, עד תחילת מלכות נבוכדראצר (605 לפנה"ס), מתברר, שמדובר כאן בביקורו הראשון של אנטיוכוס (הרשע) בירושלים (172 לפנה"ס), כשהתקבל בברכה על ידי 'יאסון' "לא כהן גדול"[4] (=הכוהן המתיוון הראשון), ואחרי כ-3 שנים כבר לקח מנלאוס את הכהונה בכסף, ושלח שליח לרצוח את חוניו,[5] הכוהן הגדול האחרון.

"ואחרי השָבֻעים ששים ושנים יִכָּרֵת משיח (=בכהונה הגדולה) ואין לו" [יורש]; כאשר נלחמו יאסון ומנלאוס זה בזה, ואנטיוכוס ראה בזה מרד, הוא חזר ממצרים ושדד את המקדש[6] (169 לפנה"ס) – "והעיר והקֹדש יַשְחית עַם נָגיד הבָּא, וקִצוֹ בַשֶטֶף, ועד קֵץ מלחמה נֶחֱרֶצֶת שֹמֵמוֹת", ושנתיים אחר כך (167 לפנה"ס) הוצב השיקוץ במקדש[7] עם הגזרות על הדת, עד שקמו מתתיהו החשמונאי עם בניו להילחם על טהרת המקדש, ומקץ 3 שנים של קרבות (164 לפנה"ס) – "וַחֲצי השבוע (=כ-3 שנים) יַשְבּית זבח ומנחה, ועל כְּנַף שִקוּצים מְשֹמֵם" – חזרו החשמונאים וזכו לטהר את המקדש בחנוכת המזבח![8]       

אלא שאסור היה לדניאל לפרש בשמות החשמונאים, וחזונו נשאר סתום!
________________

[1] גם בפרק הבא (י', א) צופה דניאל "בשנת שלוש לכורש מלך פרס", כי כבר אז הושבתה העבודה בירושלים.
[2] הלב בוכה נשבר, כמו בתפילת דניאל, על כל החשבונות (של גדולי עולם) מחזון דניאל קדימה, אל חורבן בית שני, כאילו באו חזיונות דניאל לבשר חורבן עתידי במקום ישועה – כל הפירושים לחזיונות דניאל נותרו סתומים וחתומים, או שהתבררו כאסונות – רק ספירה לאחור מתחילת ימי שלמה, מסבירה היטב את 490 השנים, ורק ספירה לאחור משנת 1 לנבוכדראצר, מסבירה היטב את 434 השנים עד חילול המקדש ורצח חוניו, שאחריהם תבוא הישועה וטהרת המקדש בידי החשמונאים. 
[3] כמפורש במיוחד בנבואות יחזקאל (ט"ז; כ'; כ"ב).
[4] ראו ספר מקבים-ב, פרק ד', ז-יג.
[5] מקבים-ב פרק ד', כג-לו.
[6] ראו ספר מקבים-א, פרק א', כ-כה.
[7] מקבים-א פרק א', כט-סד.
[8] מקבים-א פרקים ב' – ג' – ד'.

באדיבות אתר 929