חזון הצמחונות של ויקרא

אחרי תורות הקרבנות (מעין סדר 'קודשים') באות תורות הטהרות (מעין סדר 'טהרות'), שעיקרן התרחקות מן הטומאה, כי רק טהור יכול לבוא אל הקודש או לאכול קודשים.

לראשונה אנו פוגשים בתורה חיות 'טמאות', כי בפרשת המבול דובר בלשון מעודנת - "...הבהמה אשר לא/איננה טהֹרה" (בראשית ז', ב, ח) – ואולם מהי טומאתם של כלב וחמור או של נץ, ינשוף ושחף? – רק בכך שאסור לאכול אותם בשום אופן.

מי שנוגע בחיה טמאה לא נטמא, בין אם ליטף כלב או רכב על חמור, או גידל דורס יום או דורס לילה, החי לעולם איננו מטמא, ואילו המת מטמא גם אם זו בהמה טהורה שמתה (לט-מ) – מה אם כן מאפיין את בעלי החיים הטמאים באשר הם?

ברור וגלוי לעין הקורא, שכל הטורפים טמאים, ורשימת העופות הטמאים ברובה היא רשימת דורסי יום ודורסי לילה, ואוכלי נבלות. ברור גם שאוכלי אשפה (כמו החזיר) טמאים, וגם זוחלים ושרצים שניזונים מבעלי חיים. המתבונן גם יודע שמעלי גרה ומפריסי פרסה (שסועה) הם אוכלי עשב בלבד, וכך גם מיני הארבה מבין השרצים.

[לשאלות על פרטים ביולוגיים בהבנת סימני הטהרה, כדאי לעיין בספרו של מנחם דור, 'החי בימי המקרא המשנה והתלמוד' (תל-אביב, תשנ"ז, עמודים 246–240)]

המסקנה היא שרק בעלי חיים צמחוניים לחלוטין טהורים לאכילה – מכאן מתחזק הרעיון של הרב קוק (מאמרי הראיה, ירושלים, התשד"ם, עמודים 27–26), שראה בצמחונות, כמו בשלום העולמי, את האידאל של התורה לאחרית הימים. האם התרבות האנושית, עם הרפתות והלולים הדחוסים, מתקדמת אל 'חזון הצמחונות והשלום'?

באדיבות אתר 929