חזון החושך הגדול של עובדיה

נרות החג יודלקו שוב עם בוא הלילה*, ונגרש את החושך הגדול. לאור נרותינו הרועדים יקראו לומדי הפרק היומי על זהותו של החושך הגדול שאשם בכל חורבן ובכל אסון - אדום. מאז שרדף אותנו עשיו בעל הנזיד האדום, אחינו הגדול, ובא עלינו החושך, מאז שנמלטנו נטושים ובלי כוחות אל רשתו של לבן הארמי, שב פחד האדומים כעוף דורס לרחף בשחקינו.

ואילו הם, השמיים, חופפים בשתיקתם פני שני הצוקים, ארץ יהודה וארץ אדום וביניהם הבקעה. שני רכסים וביניהם השבר הסורי אפריקאי. שני הרים – כתאומים. צור הגזירה – רחוקים לעד. שתי ממלכות לכודות זו באסונה של זו.

כה חודר כאב הבגידה וכה עזה תחושת הנטישה, עד ששרידי יעקב אחר החורבן יכוונו את חיצי נבואתם וכעסם לא אל הבבלים שורפי ירושלים. לא, הם הרחוקים, "גוי לא תדע לשונו" (ירמיהו ה', טו), אורקים מסופטמיים שכמותם – מהם איננו מצפים לדבר. האדומים, שכינינו ותאומינו, מהם הלוא קיווינו לסעד ומפלט ובפניהם יטיח עובדיה את נבואת עלבון ירושלים "ביום עמדך מנגד! ביום שבות זרים חילו! ונכרים באו שעריו ועל ירושלים ידו גורל! גם אתה כאחד מהם! (!?)" (יא)

"גם אתה כאחד מהם" צועק עובדיה הנביא על בני אדום – 'הגם אתה, ברוטוס', הגם אתה ביום חילו, ביום חורבן הלכת להכות בפליטים, הלכת לרשת את האדמה הננטשת?! ומשורר תהלים (קל"ז) יעמוד באותו 'יום ירושלים' מה ונמהר ויבקש מא-לוהי המשפט "זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים, האומרים ערו! ערו! עד היסוד בה".

תקצר היריעה מלמנות את כל המלחמות והאיבות שבין אדום לירושלים, קורותיה של מלחמת האחים שמשני עברי הירדן. יוזכרו רק בני ירושלים השבים בשיירת פליטים אל ארצם ורואים מצודות אדומיות בכל רחבי אדמתם ולוחשים בפחדם למַלְאָכִי אחרון נביאיהם: "במה אהבתנו? הלוא אח עשיו ליעקב" (מלאכי א', ב) והנה התגלה כי באו מושיעים לאדום בהר ציון ונשפט יעקב את מעלליו עם עשיו. ולא לנו המלוכה, ולא לנו הממשלה.

בנבואת עובדיה יש תחנונים למען לא יבואו אדומים בשער עמנו 'ביום אידם', ולא יעמדו על הפרק להכרית את פליטנו ולא יסגירו שרידנו. ויש גם תקווה ליום אחרית ונקמה בהר עשיו. אבל עכשיו אל מול אור נרות החג, אני חושב בלבי – תאומים. תאומים. קולם קול יעקב וידיהם ידי עשיו. ואם בדור של חורבן אנו בוכים כר' שמעון כי קולו של יעקב צועק ממה שעשו לו ידיו של עשיו. אז אולי בדור של תחייה נחלום כי"ל פרץ על היום שבו קול יעקב יבקש את ידי עשיו. כי הלוא קול ללא ידיים יהפוך ליללה. וידיים ללא קול יהפכו לרציחה. ואולי כשיעקב במענה לשאלת אביו לא יענה 'עשיו'. ואיש לא יבקש ברכת אחיו. אולי ביום כזה, במעבר יבוק שכזה, יביטו האחים זה אל זה פנים אל פנים, כראות פני א-לוהים.

___

* נכתב בחנוכה תשע"ז

באדיבות אתר 929