חותמים בתודה

התרועה והרננה במזמור צה הן ישראליות, ואילו במזמור ק הן משותפות לישראל ולעמים שיבואו יחד לחצרות ה'. העמים יבואו מתוך הכרה בבחירת ה' ב"עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ", ולכן תהיה השמחה שלמה.

בדברי משה "אִישׁ הָאֱ-לֹהִים – אֲ-דֹ-נָ-י מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר"[1], הכוונה לדורות יציאת מצרים, ואילו ההכרה "כִּי טוֹב ה' לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ" מכוונת לעתיד ולעולם כולו.

ברוח הדברים האלה על מזמור ק, כמזמור מאחד את כל העמים עם ישראל במקדש ה' העתידי, כתב מרן ר' יוסף קארו בשולחן ערוך (אורח-חיים, סימן נא, ט): "מזמור לתודה יש לאמרה בנגינה, שכל השירות עתידות ליבטל, חוץ ממזמור לתודה[2]";

על זה כתב הרמ"א: "ואין אומרים מזמור לתודה בשבת ויום-טוב, או בימי פסח, שאין תודה קריבה בהם..." – אולם, כל זה נאמר ביחס לתפילת שחרית, בפסוקי דזמרא;

והנה ראינו, שאי אפשר לקבל שבת בלי "מִזְמוֹר לְתוֹדָה" (ק), כי הוא החיתום העתידי השלם של "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת", וגם של "לְכוּ נְרַנְּנָה לַה', נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ, נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה", ואף שאין מקריבים קרבן תודה בשבת עצמה, הרי מותר להקריב תודה ביום ששי, ולאכול אותה בליל שבת (שכן, קרבן תודה נאכל ליום ולילה), ולכן אין כל מניעה, גם לקהילות יוצאי 'אשכנז', לחתום במזמור העתיד, את 'קבלת שבת', בכל ליל שבת.

[1] במעמד הסנה (שמות ג', טו) נאמר למשה – "זֶה שְׁמִי לְעֹלָם, וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר"; ובתפילת משה אחרי המלחמה בעמלק (שמות י"ז, טז), נאמר: "כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ, מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק, מִדֹּר דֹּר".

[2] ראו במדרש ויקרא-רבה סוף פרשה כ"ז (ובמקבילות), ובמדרש 'שוחר טוב' לתהילים נ"ו, וק'.

באדיבות אתר 929