חורבן ותקומה

עיקרה של הפרשה הוא להודיע, כיצד נתממשו דברי התוכחה של נביאי דור החורבן מבחינה היסטורית.
הגזירה שנגזרה על העם ועל בית ה' לא נתבטלה, אלא - כפי שהודיעה חולדה הנביאה למשלחת ששלח אליה יאשיהו - רק נדחתה לזמן מה. ברם אין כל ספק שאילו היו בני יאשיהו ועמהם "שרי הכוהנים והעם" שומעים לקול הנביאים והיו חוזרים בתשובה שלמה, שוב הייתה הגזירה נדחית, ואולי אף מתבטלת לגמרי; "כי חמל (ה') על עמו ועל מעונו" (טו). אבל הם הלעיבו "במלאכי הא-להים" ובזו לדבריהם "עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא" (טז). ולפיכך האלות הכתובות ב'דברי הברית' שנתפרשו בספר ויקרא, ואליהם נסמכים ומצטרפים 'דברי הברית' שבספר דברים נתקיימו במלואן.

קיצרו הכתובים כאן בספרנו ומיעטו לדבר 'בדברי' ארבעת מלכי יהודה - מהם שלושה בני יאשיהו, ואחד מבני בניו - שמלכו בירושלים במשך עשרים ושתיים השנים, שחלפו ממות יאשיהו ועד לחורבן הבית. אפשר שקיצרו הכתובים מפני ש'דברי' מלכים אלה נתפרשו על דרך ארוכה בפרשיות המקבילות. ואפשר שקיצרו כדי למעט בצערם של הקוראים. עם זאת 'אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש' (חגיגה ג ע"א). ועל חידוש אחד מאלה מן הראוי לעמוד כאן, והוא הטעם שניתן ל'קץ' של שבעים שנה, שנקב ירמיהו, והוא: "עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה" (כא), שיסודו ב'דברי הברית' שבספר ויקרא.

שמות של שלוש מלכויות גדולות נתפרשו בפרשה זו. ברישא - מלכות מצרים, שביקשה לשוב ולשלוט בממלכות האזור. במציעא - מדברים הכתובים במלכות בבל שבראשה מלכו באותו זמן מלכים ממוצא כשדים, וזו מלכה בכיפה בכל ממלכות האזור לרבות מצרים. בסיפא - הכתובים מזכירים את 'מלכות פרס' (כ) שהשתלטה על בבל ועל מצרים כאחת וכן על כל הארצות 'מהודו ועד כוש'.

הכשדים - ואף הבבלים - וכן הפרסים אינם נמנים במנין שמות שבעים בני נח, שנתפרשו בפתיחה לספר (דברי הימים א', ד-כג). ללמדך שבמשך הזמן נתגדלו עמים רבים חדשים. מלכויות עלו וירדו ובמקומן באו חדשות. ורק ישראל הוא העם היחיד שהמשיך להתקיים כעם גם בגלויות השונות והוא עתיד, עם חילופי המלכות 'לעת קץ', לשוב לארצו, העומדת בשממונה, ואינה נותנת את פירותיה לאחרים, ולחדש שם את בית המקדש.

נערך ע"י צוות אתר התנך

מתוך תנך עם פירוש דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים, ספר דברי הימים ב עמ' תתקנד-תתקנו