דווקא לפתחם של המלכים הגדולים והמצליחים ביותר רובצת חטאת הגאווה, אשר מאפילה על הישגיהם ומכרסמת בממלכה, לעתים עד כדי חורבן.
שתי תמיהות גדולות בפרקנו. האחת, מדוע נגזרה גזרה כה קשה – גלות בבל, בעוון הנראה פעוט יחסית: הצגת אוצרות לפני שליחי מלך בבל. תמוהה לא פחות ממנה היא תגובתו של חזקיהו לגזרה: "טוב דבר ה' אשר דברת, ויאמר כי יהיה שלום ואמת בימי". אַחֲרַי – המבול? היתכן שהוא אדיש לגורלם של בניו ודי לו ששלום יהיה בימיו?
פתרון שתי התמיהות אחד הוא. ההתפארות בפני שליחי מלך בבל היא סימפטום של החטא העמוק יותר, הגאווה. "וְלֹא כִגְמֻל עָלָיו הֵשִׁיב יְחִזְקִיָּהוּ כִּי גָבַהּ לִבּוֹ וַיְהִי עָלָיו קֶצֶף וְעַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם". (דהי"ב ל"ב, כה). הגאווה של חזקיהו אינה מצדיקה חורבן או גלות מיידיים, אולם היא סדק שעתיד להתרחב ולהעמיק בימי מנשה בנו והבאים אחריו. מנשה ביטל את כל התיקונים שעשה אביו, ואף הרע לעשות מכל המלכים שקדמום ובימיו נחתמה גזירת חורבן ירושלים.
הגאווה פוגמת את כל מעשיו הטובים של האדם. כל מה שאמור לנבוע מאהבת ה' ויראתו, הופך להיות צורך אישי, וככזה אין בו ערך רב מבחינת עשיית רצון ה'. אף שחזקיהו עקר את העבודה הזרה, סילק את הבמות, שיפץ את המקדש וכינס את כל עם ישראל סביב ה', ענן הגאוה מטיל צל על מעשיו. הבן, ירש מן האב את הפגם הרוחני, ואצלו הוא השפיע גם על המעשים, להיות הפך רצון ה'.
קדם לחזקיהו בחטא גבהות הלב אבי סבו, עוזיהו. המלך שהרחיב את ממלכת יהודה יותר מכל קודמיו, בנה ונטע וכבש, "ובחזקתו גבה לבו עד להשחית", נענש בצרעת עד יום מותו (דהי"ב ב', כו). בימי נכדו אחז, אבדו ההישגים הרוחנים והחומריים לחלוטין. קדם לעוזיהו שלמה המלך, שאף הוא החמיץ בסוף ימיו, נכשל בעבירות הגאווה בריבוי נשים וסוסים, עד כדי ש"נטה לבבו מעם ה' אלקי ישראל" (מל"א י"א, ט). בימי בנו, רחבעם, כבר נקרעה הממלכה לשתיים.
דווקא לפתחם של המלכים הגדולים והמצליחים ביותר רובצת חטאת הגאווה. עתה מובן גם מדוע אחרי כל התיקונים הגדולים של חזקיהו הוא סבל מן האויב האשורי והגיע עד סף כיבוש ירושלים וחורבנה (עי' דברינו לעיל בפרק ל"ו). כבר אז העוון הדק של ההתפארות והגאוה האפיל על ההשגים, והקב"ה שלח אליו את סנחריב ורב-שקה כדי להכניע את לבבו.
למרות ההצלה הפלאית מידי סנחריב ולמרות החלמתו הניסית ממחלתו, לא נרפא חזקיהו מהחולי העמוק יותר, חולי הגאווה. לפיכך, נאלץ הנביא להודיע באכזבה שהמחלה הזאת תכרסם בממלכה וביורשיו עד לחורבן ולגלות, שאחריהם יצטרכו להתחיל מחדש בבנין ירושלים על אדנים אחרים, שיאפשרו הנהגה בלא יוהרת המלכות.
חזקיהו מודה על האמת: "טוב הדבר אשר דברת" ואומר תודה גם על כך שלא נענש כאבותיו. הוא לא חטא כשלמה שנטה אחרי נשיו ובנה במות בירושלים, הוא גם לא נכנס להקטיר במקדש כעוזיהו. כיון שהחטא היה פעוט יחסית, הוא לא נענש עליו אישית, ואמת ושלום היו בימיו. שירה לא אמר על כך, אך ידע לתת תודה על מה שזכה לו.