חוזרים לצופה

פרק ל"ג חוזר לסוף פרק כ"ד (לפני הנבואות לעמים), ויש בו הקבלות לפרק י"ח (=הגמול), ולפרק ג' (=הצופה). כעת בא "הפליט מירושלִַם לֵאמֹר הֻכְּתה העיר" (ל"ג, כא-כב), וכעת פתח ה' את פי הנביא, "ולא נֶאֱלַמתי עוד".

מקובל לפרש (רד"ק), שהנביא היה מנוע מלהוכיח את שומעיו במילותיו שלו, ומעתה יוכל לדבר באופן חופשי, אבל בסגנון יחזקאל לא נראה שינוי. נכון, בפרקים הבאים נמצא נבואות גאולה, שעד כה נשמעו רק במבזק (כגון: י"א, יז-כ), אבל מדוע נבואות חורבן הן 'פה סתום', ונבואות גאולה, הן 'פה פתוח', כשהסגנון דומה?

כבר ראינו (לעיל פרק ג'), שיחזקאל לא התפלל שהרי בירמיהו נסתמה התפילה הנבואית (שראשיתה באברהם). אבל גם זה לא השתנה - הפה עדיין נשאר סתום מתפילה נבואית. ראינו גם, שאין ביחזקאל נבואה על נפילת בבל (ועליית פרס), אבל הנביא נשאר 'גלותי', ופיו נותר סתום מלומר דבר נגד השליט.

עלינו להיצמד למשל הנביא-הצופה מראש המגדל: פיו של הצופה צמוד לשופר (כמו צופר אזעקה), והוא חסום מלדבר, שמא לא יספיק להתריע בעוד מועד על התקפה, "וַתָבוֹא חרב וַתִקַח מהם נפש" - אז יֵחָשֵב הצופה לאחראי ישיר - "הוא בַּעֲוֹנוֹ נִלקָח, ודמו מיד הצֹפֶה אֶדרֹש" (ל"ג, ו-ז).

נבואות החורבן באו מפי יחזקאל כ"צֹפֶה נְתַתיךָ לבית ישראל", ומטרתן הייתה למנוע מראש כל טענה, ש'לא שמענו התרעה ואזהרה' מבעוד מועד, כטענת ירמיהו בתפילתו (ד', י) על אשליית נביאי 'השלום' - "ונגעה חרב עד הנפש". גם הגמול ביחזקאל מוסבר במשל הצופה - אם תבוא התקפת אויב, ואיש צדיק יתעלם מאזהרת הצופה, לא יועילו צדקותיו, ואילו רשע שיזהר - יינצל.

כשנודע חורבן ירושלם בגולה, תם תפקיד הצופה, והפה נפתח.

באדיבות אתר 929