האדם נברא בצלם אלוקים ומתוך כך יש לו אחריות גדולה ביותר בעולמו של הקב"ה. על רקע זאת ניתן להבין את התביעה הגדולה של הקב"ה כלפי האדם כשהוא מועל באחריותו.
בפרשת הבריאה, מתואר תהליך בריאת העולם בדרך התפתחותית - ראשית, נוצרה התשתית הגיאוגראפית של היקום, לאחר מכן הצומח והחי ולבסוף, תיאור הבריאה נחתם באופן מרומם בתיאור בריאת האדם. בריאת האדם, זוכה בפרשה לפירוט והרחבה גדולים יותר מאשר שאר חלקי הבריאה. מבנה תיאורי זה מבליט את היות האדם נזר הבריאה.
בפרשת הבריאה מתוארת אינטימיות מיוחדת בין אלוקים ואדם. הקב"ה נותן מרוחו לאדם. ואופן בריאתו מתואר בדרך שירית במונח גבוה ביותר -
"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ
בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" (כז)
מבלי לקבוע במסמרות, מה פשר המונח 'בצלם', ברור שלאדם ניתן מעמד על בבריאה, המחייב אותו ומקנה לו אחריות מוסרית ודתית גדולה. בפיתוח העולם, בשליטה בו, ובמערכות היחסים שהוא ייצור בין אדם לחבירו, בין האדם לבריאה ובין האדם לה'.
על רקע אחריות זו, ניתן להבין את התביעה הגדולה של הקב"ה כלפי האדם, כשהוא פוגע בצלמו שלו ובצלמו של זולתו. יסוד זה בולט בשתי הפרשיות הראשונות של ספר בראשית. ברצח קין את הבל, בהשחתת היקום במבול ובציוויים של ה' לבני נח לאחריו.
עקרונות אלו, מהווים יסוד גם בחומשים הבאים והם באים לידי ביטוי בהקשרים שונים במהלך הספרים הבאים.
האדם נברא בצלם אלוקים, יכול ליצור, לפתח לרפא ולעשות חסדים, אך אם חס ושלום יבחר לאבד את צלמו, ארור יהיה מן האדמה אשר הוא יושב עליה.
