זרים קמו עלי

במזמור נ"ד נתמקד כמובן בדמותם של הזיפים המבקשים ביוזמתם להסגיר את דוד ואומרים:
"הֲלֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ" (ב).

אכן, עוד קודם לכן מספר הכתוב בספר שמואל על אנשי קעילה המבקשים להסגיר את דוד ביד שאול (שמואל א כ"ג, יב) ויוזמתם אף נראית בזויה יותר שהרי הם גומלים לדוד - שהצילם מידי פלשתים - רעה תחת טובה (ראו לעיל בעיון לפרק ל"א), אך עדיין יש ללמד עליהם זכות-מה, שמעשיהם נבעו מפחד פן ינקום שאול על עצם בוא דוד לקעילה, וישפוך עליהם את חרון אפו כדרך שעשה לנוב עיר הכוהנים.

אמנם גם במציאות קשה זו יכולים היו אנשי קעילה לגלות את אזנו של דוד על כוונת שאול להורגו ולהבריחו מקעילה בחשאי והעובדה שביקשו להסגירו מעידה על רמתם המוסרית הירודה, אך עדיין אין הם דומים לזיפים שביקשו לעשות זאת מתוך שנאה לדוד ואולי גם ביקשו להחניף לשאול ו'לגזור קופונים' על יוזמתם הבזויה.

דומה שמן הראוי להדגיש בנידון זה את ההבדל התהומי בין יהונתן בן שאול הבא לחזק את ידי דוד רעו ולכרות עמו ברית (שמואל א כ"ג, טז-יח), לבין הזיפים המתפרצים ברשעתם בפסקה הבאה מיד לאחר מכן.

יהונתן מזרע בנימין, שהיה יכול להביא לאובדן מלכותו בקשריו עם דוד, סיכן את נפשו וחיזק את ידו מתוך ״אהבה שאינה תלויה בדבר״ (אבות ה, טז) ואילו הזיפים, שהיו מזרע יהודה, הפכו לו לזרים ולפיכך מכנה אותם דוד במכוון:
"כִּי זָרִים קָמוּ עָלַי וְעָרִיצִים בִּקְשׁוּ נַפְשִׁי,
לֹא שָׂמוּ אֱלֹהִים לְנֶגְדָּם סֶלָה" (ה).

אמנם יש לציין שהזיפים העריצים עוד עתידים להשביע את דוד המלך מרורים, ובשעה שהם עוטרים אל דוד ואל אנשיו לתפסם בסלע המחלוקות, נקלע דוד לאחת השעות הקשות בימי חייו, אך מבטחו של דוד בה' לא סר אף ברגע זה, והוא יכול לומר ברוח קדשו:
"הִנֵּה אֱלֹהִים עֹזֵר לִי אֲדֹנָי בְּסֹמְכֵי נַפְשִׁי" (ו).

ולא עוד, אלא שמביט הוא עליהם מלמעלה למטה ואומר:
"יָשִׁיב הָרַע לְשֹׁרְרָי בַּאֲמִתְּךָ הַצְמִיתֵם" (ז).

השוררים הם הזיפים, המביטים בו (לשון "אשורנו"; במדבר כ"ד, יז) בגאווה רצופה שקר וחנופה, ולעומתם קורא דוד "ַאֲמִתְּךָ הַצְמִיתֵם", כי כוחה של האמת האלוקית יגבר על כל הרשע והשקר, כדברי הכתוב:
"קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תהלים קמ"ה, יח).

באדיבות אתר 929