דווקא בפרשת צו, העוסקת בנציגי הציבור, יש חשיבות רבה לזרזם, שיתמידו בעבודתם במסירות ובהתלהבות, ושלא יתפתו לחשוב על הרווח האישי שלהם ולמעול בעבודתם.
פרשיית הציווים לכהנים פותחת במילה "צו", מלשון ציווי ופקודה. לכאורה היה ניתן להסתפק בביטויים רכים יותר שהתורה רגילה להשתמש בהם, כמו "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה" (ב) וכדומה. מדוע התנסחה התורה בלשון קשה יחסית? יש מרבותינו שהבינו כי המילה "צו" נועדה לבטא זריזות ויעילות הנדרשות מן הכוהנים עכשיו ולדורות. עכשיו, ביום הראשון, אולי כל הכוהנים מתלהבים לעבוד במקדש, וייתכן אפילו שחבריהם הישראלים, שלא זכו לעבוד במקדש, מקנאים בהם. אבל משה מבקש לזרז את הכוהנים ולהורות להם לשמור על עוצמת המוטיבציה הזאת לדורות. גם בשנה השנייה והשלישית, כשאולי כבר יימאס להם להשכים בבוקר לעבודת המקדש, בכל זאת יזדרזו לעשות זאת. ייתכן כי יש צורך לזרז את הכוהנים גם מתוך מחשבה על הדורות שבהם תהיה עבודת המקדש כרוכה במסירות נפש כנגד שלטון יווני עוין או נציב רומאי אכזר. ובכלל, העברת ההתלהבות מדור אחד לדור שיבוא אחריו אינה דבר מובן מאליו.
אולם התנא רבי שמעון, שהיה מחשובי החכמים בתקופתו ולו מיוחסת כתיבת הזוהר הקדוש, אומר את הדברים המפתיעים האלה: "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס" (תורת כוהנים צו פרשה א). הכוהנים היו רגילים לקבל ממרבית הקרבנות חלקי בשר; לעתים רק הם היו רשאים לאכלם, ולעתים יכלו לתתם גם לבני־ביתם. יש מקום לחשוש שכאשר הכוהנים יראו קרבן עולה בידי הבאים למקדש הם יאמרו לעצמם: "למה לי לעסוק בהקרבת הקרבן הזה? הרי לא אקבל ממנו דבר!" ואז הם ידחו את המקריב הזה או "ייבשו" אותו ויניחו לו לחכות לסוף התור. לכן מזהירה התורה כי יש לצוותם על כך, דהיינו לזרז אותם לעסוק בהקרבה אף שלא ירוויחו רווח ישיר מהקרבן.
בפירושם זה לימדונו החכמים יסוד גדול בנפש האדם. בני־האדם אינם מלאכים. הם עשויים בשר ודם, ואפילו כשהם עובדים בבית המקדש ורואים בו עשרה נסים מדי יום, אפילו במקום שהשכינה שורה, גם שם יש חשש שהכוהנים יעדיפו דווקא את הקרבנות שמהם תצמח להם טובת הנאה.
נדמה שאזהרת התורה נכונה לא רק ביחס לכוהנים אלא ביחס לכל אדם שנבחר לכהן במשרה כלשהי. המילה "כוהן" בעברית אינה שם של שבט או שם משפחה; היא בראש ובראשונה הגדרת תפקיד. האלוקים בחר באנשים מסוימים לכהן בבית המקדש, ולכן הם קרויים "כוהנים", כלומר אנשים שמוטל עליהם להיות מסורים לתוכן ולמהות של עבודתם במקדש. וגם אלה זקוקים לזירוז משני סוגים: הן הזירוז לשמור על המסירות לא רק בימים הראשונים אלא גם בדורות הבאים, הן הזירוז להיענות לצורכי הבאים בשערי המקדש בלי לבחון את התועלת שהכוהן יכול להפיק מהם. גם בעלי תפקידים אחרים, שבמידה רבה גם הם מעין כוהנים, זקוקים לזירוז כדי שיזכו להיות פה אמיתי לשולחיהם, שישתדלו לסייע לכל פונה ופונה בלי לבחון את מידת התועלת שיפיקו מן ההשתדלות למענו.
נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'פרשה בקטנה' בהוצאת מגיד
לרכישת הספר