זכר יציאת מצרים וחגיגת הכניסה לארץ

פרק כ"ג זהו פרק המועדים "מקראי קֹדש" – שקוראים אותם קודש (בקידוש, בתפילה ובסעודה), ובו כל חגי התורה. שלושה חידושים יש בפרק:

1. העומר "ראשית קצירכם" (י), וספירת השבועות מהעומר עד הביכורים, כביטוי חגיגי של הכניסה לארץ. בספר שמות מודגשת יציאת מצרים, ורק בקיצור נזכרו חגי החקלאות הארצישראלית, הקציר והאסיף (שמות כ"ג, טז; ל"ד, כב). לעומת זה, בפרשת המועדים בספר ויקרא, בפרקנו, מודגשת יותר הכניסה לארץ, מהנפת העומר עד שתי הלחם "חמץ תֵאָפֶינה, בִּכּוּרים לה' " (יז).

2. לכאורה במגמה הפוכה, הרגל השלישי כבר איננו רק חג האסיף החקלאי, הארצישראלי (שנזכר בשמות). מתחדש כאן חג הסוכות כזכר ליציאת מצרים (לד, מב-מג), בדומה למאמץ הזיכרון שבספר דברים (ח'), כדי שלא נשכח את דרך התלאות במדבר כאשר נזכה לשובע משפע הארץ הטובה, ולרווחה מהבתים הטובים שנבנה.

3. שלושה מועדי קודש "בחֹדש השביעי" (כד, כז, לט), שלא נזכרו בספר שמות – יום התרועה – יום הכיפורים – שמיני עצרת.

אלה הם שלושה חגים של הלוח – ראש החודש הירחי של סוף וראשית השנה ("תקופת השנה", שמות ל"ד, כב), יום החיתום של שנת השמש הקודמת הוא יום הכיפורים, ושמיני עצרת שהוא ראש השנה החקלאית בסיומו של חג האסיף אשר "בצֵאת השנה" (שמות כ"ג, טז).

בלוח מועדים שבו משתלבים חודשי ירח עם עונות של חקלאות שמשית, השנה תמיד יותר ארוכה מ-12 חודשי ירח. ההפרש בין שנתיים ל-24 חודשי ירח הוא 22 יום, בדיוק התקופה של חגי תשרי (מא' בתשרי עד כ"ב בתשרי), אשר פותחים שנה חדשה ועם זה חותמים את השנה היוצאת.

באדיבות אתר 929