זה מה שהבאת? מצה ומלח?

קרבן מנחה הפוך מקרבן עוֹלָה – הוא בא מן הצומח (סולת חיטה); רק קומץ מוקטר למזבח, וכל היתר נאכל לכוהנים בקדושה; "ונפש", שאיננה יכולה להביא עוֹלָה, למשל, מפני העוני, יכולה להביא מנחה, ולהיחשב לפני ה' "כאילו הקריב את נפשו" (רש"י לפרק ב, א).

אבל מדוע המנחות כולן מצות במלח, ואין בהן חמץ? מדוע במזבח, כל השנה 'פסח'? מדוע גם כל פרי מתוק אסור למזבח תמיד? (ב, יא, ורש"י).

לחם חמץ ופרי מתוק הם השאיפה של החקלאי בסוף המאמץ הגדול, והם הסיפוק הגדול על ההצלחה בסוף הדרך – לכן הם מובאים למקדש כביכורים – "קרבן ראשית תקריבו אֹתָם לה', ואל המזבח לא יעלו לריח ניחֹח" (ב, יב). שמחת הגאווה והסיפוק על ההצלחה היא הביטוי העיקרי של התודה לה' בהבאת הביכורים – "ועתה, הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'" (דברים כו, י) – אבל למזבח צריך לבוא בהרכנת ראש של עניות וענווה, כמו מצה במלח – "תְפִלָה לעני כי יַעֲטֹף, ולפני ה' יִשְפֹּך שִׂיחוֹ" (תהלים קב, א), כי באמת, כל מה שיש לאדם עלול להימחק ברגע.

יָתר על כן, החמץ שתפח, והפרי המתוק מתקלקלים מהר, נרקבים בתוך ימים אחדים (מי לא מכיר תיק אוכל עם לחמנייה ופרי, אחרי כמה ימים...), ואילו מצה במלח יכולה להישמר זמן רב.

גם העושר ושמחת ההישגים, תחושות הסיפוק והגאווה, עלולות לחלוף מהר, אבל מי שיש לו מבט של ענווה, יש לו סיכוי להחזיק מעמד.

באדיבות אתר 929