זהירות מסעודות מסוכנות

המשך הקובץ של "דברי חכמים" מזַמֵן לנו הפתעות עצובות ומשעשעות כאחד, על סעודות לחם, שהן גם סוג של מלחמה, בראשונה עם מנהיג פוליטי, שחובה להיזהר ממנו בכל מילה – הסכין שבה חותכים לחם דומה לחרב חותכת בבשר, ו'לחם' ו'מלחמה' הרי יוצאים מאותו שורש. את הסכין הזאת שים עמוק בפה על הלשון שלך כשמנהיג פוליטי מזמין אותך לסעוד עמו, כי כל מילה שתאמר עלולה לגזור את גורלם ואת חייהם של אנשים; גם כדאי מאוד להיזהר בהבטחות כוזבות, ולא לצפות לעושר ממטעמי השלטון, כי כל אלה יעשו להם "כנפים", ויעופו וייעלמו (כג, א-ה)

כי תֵשֵב לִלְחוֹם (=לאכול לחם) את (=עִם) מושֵל,
בִּין תָבין את אשר לפניך 
ושַׂמתָ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ (=בעומק הפה), אם בעל נפש אתה 
אַל תִתאָו (=תִתאַוֶה) למַטעַמוֹתָיו, והוא לחם כְזָבים 
אַל תיגַע (=תתאמץ) להעשיר [בעזרת מושֵל], מִבִּינָתךָ חֲדָל (=תתרחק) 
הֲתָעיף עיניך בו (=במושֵל ובלחמו), ואיננו,
כי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה לו כנפים, כְּנשר יעוף השמים.

סעודה מקבילה ודומה עם אדם בעל עין רעה, גם היא תענוג מפוקפק, ולא כדאי לֶהֱנוֹת ממנה, וגם לא לצַפות ממנו לשום מטעמים, ובניגוד למושל, שקשה לסרב לבוא לסעודה, ורק צריך לשים את סכין הלחם עמוק בפה, לסעודת "רע עין" אַל תלך בכלל, ו"באזני כסיל אַל תדבר" (כג, ו-ט).

אַל תִלחַם (=תאכל לחם) את (=עִם) רַע עין,
ואַל תִתאָו (=תִתאַוֶה) למַטעַמֹתָיו 
כי כמו שָׁעַר (=שערוריה) בנפשו, כן הוא 
אֱכוֹל ושְתֵה יֹאמַר לך, ולִבּוֹ בַּל עִמך 
פִּתְךָ אכלת [עִמו], תקיאנה, ושִחַתָ דבריך הנעימים 
באזני כסיל אַל תדבר, כי יָבוּז לשֵׂכֶל מִלֶיךָ.

את האזהרה נגד הסגת גבול וגזל יתומים (כג, י-יב) חיברנו לפרק הקודם בגלל הפסוק הדומה (כב, כח), וכאן מופיע נאום המשל הארוך ביותר בקובץ (כג, יג-כו) על חינוך עם מוסר ומכות לא קשות, ושורה של עצות חכמה באזני "בְּנִי", וכבר הבאנו את רוב הפסוקים האלה לעיל, בדיון על הבנים (פרק י) ובעיקר בדיון על החינוך (פרק יג). מתוך כל אלה נביא כא שוב רק את האזהרה מסעודות בשר ויין של בנים סוררים (כג, יט-כא), כי זה מתקשר לאזהרות מסעודות עם "מושל" ועם "רע עין" בתחילת הפרק.

שְמַע אתה בני, וַחֲכָם, ואַשֵר (=וחַזֵק) בַּדרך [הטובה] לבך 
אַל תְהי בסֹבאֵי יין, בזֹללֵי בשר לָמוֹ[1]  
כי סֹבֵא וזולֵל יִוָרֵש (=יְאַבֵּד את רכושו),
וּקְרָעים תַלבִּיש נוּמָה (=תנומת הזוללים בבגדים  קרועים);

והפרק חותם במשל, באזהרה מן היין ומן השכרות (כג, כט-לה) 
למי אוי? למי אבוי? למי מִדיָנים? למי שִׂיחַ (=וויכוח מִתלַהֵט)?
למי פצעים חִנָם? למי חַכְלִלוּת (=אדמומיות) עינים?
לַמְאַחֲרים על היין (במסיבות שיכורים),
לַבָּאים לַחְקֹר [היכן יש] מִמְסָך (=יין מעורב בשֵׁכָר) 
אל תֵרֶא (=תבחר) יין כי יִתאַדָם,
כי יתן בַּכּוֹס עֵינוֹ [וישתכר], יתהלך במישרים (=כאילו במישור) 
אחריתו [יקיא בפה פתוח] כְּנחש יִשָך, וּכְצִפעֹני יַפרִש [ארס]

עיניך [בן שיכור] יִראוּ זָרוֹת (עולם זר), ולבך ידבר תַהְפֻּכוֹת 
והיית כְּשֹׁכֵב בלֶב יָם (=במחלת ים), וּכְשֹׁכֵב ברֹאש חִבֵּל (=חָבוּל)

[ואומר לעצמו]: הִכּוּני בַל חָליתי, הֲלָמוּני בל ידעתי,
מתי אָקיץ [וכמו מָכוּר) אוסיף אבקשנו עוד (=את היין).

__________________________

[1] פסקת משל ארוכה זו מתקשרת לפרשת 'בן סורר ומורה' בספר דברים (כא, יח-כ), ומנסה למלא תוכן בדברי אביו ואמו – "בננו זה סוֹרֵר ומֹרֶה, איננו שֹמֵעַ בקֹלֵנוּ, זולֵל וסֹבֵא", ואף את התיאור: "ויִסְרוּ אֹתו ולא ישמע אליהם", אבל, כחכמת משלי, איננה מבקשת "המיתו" (יט, יח).

באדיבות אתר 929