ותקצר נפש העם בדרך

1. "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם: וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן... וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ" (כ', א-ד)

2. "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ: וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (כ"א, ד-ה)

במבט ראשון נדמה שמדובר בשתי תלונות דומות - חוסר במצרכים בסיסיים במהלך המסע במדבר, המוביל את העם להתלוננות. בדיוק מסיבה זו, מפתיע מאד היחס השונה בתכלית של הקב"ה לכל אחת מהן: בתגובה לתלונה הראשונה הקב"ה לא כועס, אלא מורה למשה להוציא מים מן הסלע ולהענות לבקשת העם; ואילו בתגובה לתלונה השניה מעניש הקב"ה את ישראל, ושולח בהם את הנחשים השרפים. מה ההבדל בין התלונות שגורם לתגובה השונה?

ישנו הבדל מהותי בין התלונות, ומהבדל זה נובע גם השוני בתגובת הקב"ה. התלונה הראשונה נבעה ממות מרים והסתלקות הבאר שהתרחשה בעקבות כך. בגלל שהבאר נעלמה, בא העם בטענה שחסרים לו מים לשתיה. ואמנם, הדאגה למצרך החיוני ביותר, במיוחד כאשר מדובר בעם המשוטט במדבר - מובנת מאד. ניתן לגלות הבנה לבעיה העומדת בפני העם כאשר מקור המים האמין שלהם, בבת אחת נעלם.

לעומת זאת, התלונה השנייה לא נבעה ממחסור כלשהו. התורה מספרת על טעם אנושי פשוט מאד לפריצת הביקורת כלפי הקב"ה - "ותקצר נפש העם בדרך" (כ"א, ד). תלונת עם ישראל נבעה מחוסר סבלנות, והעדר כוח נפשי להמשיך במסע המדברי. למרות שעם ישראל רצה להגיע לארץ ישראל, לא היה לו הכוח לעשות את הדרך הארוכה והקשה הכרוכה בכך. בני ישראל רק מתרצים את דבריהם בטיעון "אין לחם ואין מים" (שם, ה), אולם בעצם הנקודה המרכזית המניעה את התלונה היא עייפות רוחנית, חוסר-סבלנות והעדר כוח.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך

לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון