האם בעת הגאולה עם ישראל יעבוד את אדמתו? או שעם ישראל יעסוק בתורה והגויים יעסקו במלאכות הפיזיות ויפרנסו אותם? ישעיהו מציב שתי אפשרויות ואיננו מכריע ביניהן.
על פי המדרש, שותים ארבע כוסות בליל הסדר כנגד "ארבע לשונות של גאולה". ריבוי לשונות של גאולה יכול להצביע על מרכיבים שונים הכלולים בגאולה, כביציאת מצרים: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי. ויכול גם להצביע על אופנים שונים של גאולה. אכן, בספרי הנביאים מוצאים תיאורים שונים של הגאולה העתידית הנבדלים זה מזה בהבטים שונים. יתר על כן, אופן הגאולה המתואר על ידי הנביא אינו משקף רק את העתיד, אלא גם את הציפיות והתקוות של הנביא והעם בהווה. ואלו נגזרות מן האמונות והדעות: מי שמייחל ל"וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם" (ס"א, ה), חי בתודעה אחרת של תקווה לגאולה ממי שמייחל "וּבָנוּ בָתִּים וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְאָכְלוּ פִּרְיָם" (ס"ה, כא). גאולי ישעיהו ס"א הם "כהני ה'", "משרתי אלקינו" (ו), הם אוכלים חיל גויים (ו) ואינם עוסקים בעבודת האדמה או במסחר כל ועיקר.
ההבדל בין שתי לשונות גאולה אלו אינו נוגע רק לצפיית העתיד או אפילו לתקוותיו של אדם, אלא הוא עומד ביסודה של מחלוקת מעשית ידועה בין רבי שמעון בר יוחאי לרבי ישמעאל. רבי שמעון בר יוחאי נסמך על הפסוק "ועמדו זרים ורעו צאנכם" ומוכיח ממנו שכאשר ישראל עושים רצונו של מקום, הם עוסקים בתורה והנכרים מפרנסים אותם, ואילו רבי ישמעאל סובר שברכת התורה שנאמרה בפרשת "והיה אם שמע": "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך", אינה רק ברכה אלא גם הנחיה ומצוה, שתפקיד האדם בעולם הוא לחרוש ולזרוע ולקצור את הדגן, התירוש והיצהר, כנבואת ישעיהו: "ונטעו כרמים ואכלו את פרים".
הנביא אינו איש הלכה ואינו מחויב לפסוק ולהכריע, ולכן אפשר למצוא בו נבואות עתיד שיש ביניהן סתירה כביכול כאשר בוחנים את אופן מימושן בעידן הגאולה, ומחלוקת כאשר בוחנים את המשמעות המעשית שלהם לאורחות חיים בזמן שטרם גאולה. איך יהיו הדברים בעתיד, אין איש יודע, כפי שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים על ימות המשיח, ואילו השאלה מה המסקנה המעשית לזמן הזה, אינה תלויה בדברי הנביא כי "לא בשמים היא", אלא היא תלויה בפסיקת ההלכה של החכמים. וכבר הורו האמוראים באופן מעשי, ש"הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידם". (ברכות לה ע"ב).