מזמור קל"ט מתאר השגחה מאוד קרובה של הקב"ה. מתחילת המזמור עולה התחושה כי השגחה זו "חונקת" אך המשך המזמור מגלה כי השגחה זו נפלאה ואוהבת. מה פשר המהפך? ומה הביא את המשורר לסיים בבקשה "ונחני בדרך עולם" (כד)?